1977
נחנך בניין ביה"ס לאחיות ע"ש אלזה ילין
ביה"ס לאחיות עובר מבניין האבן למקומו החדש ליד הפקולטה לרפואה ונקרא על שמה של אלזה ילין, שהקימה אותו עוד בשנת 1954. המעבר היווה שלב נוסף בדרך להפוך את תחום הסיעוד למקצוע אקדמי הנלמד באוניברסיטה.
האחיות ברמב"ם, בעקבות אחיותיהן בעולם המערבי, עומדות בחזית השינוי שעבר מקצוע האחות. האחות שעל כתפיה היה מוטל עול ניקיון המחלקה, הציוד והטיפול הפיסי בחולה לרבות ניקיונו הגופני, שייכים לעבר. בעקבות המעבר לתת-התמחויות ברפואה, שהביא לחלוקת הטיפול בחולה למרכיביו השונים, נשארה האחות כזו היחידה המסוגלת לראות את החולה כאדם שלם ואת התמונה המלאה של הטיפול בו, מאחר והיא זו שנמצאת לידו 24 שעות ביממה. הסיעוד המודרני, מתבסס על "ניהול הטיפול בחולה", בו האחות שותפה לטיפול ויש לה תפקיד מרכזי בעשייה הרפואית הכוללת.
1979
פרופ' ליאון אפשטיין ממונה למנהל ביה"ח
פרופ' ראובן אלדר פורש מתפקידו לאחר ארבע שנים וניהול ביה"ח עובר לידיו של סגנו וממלא מקומו, פרופ' ליאון אפשטיין. שניהם המשיכו את תנופת הפיתוח וההתרחבות של ביה"ח, ע"י כניסה לתחומי רפואה חדשים וקידום הקיימים. אך את מירב מאמציהם השקיעו בקידום הרפואה הציבורית, תוך השקעה בחיבור אמיץ של ביה"ח לקהילה, שכלל קידום רפואה מונעת, חינוך לבריאות, רפואה תעסוקתית וכן פיתוח השירות הסוציאלי, שהיום כבר ברור מאליו שאי אפשר בלעדיו. פרופ' אפשטיין מילא את התפקיד במשך שנתיים, עד 1981.
1980
חילופי תפקידים במשרת האחות הראשית
האחות הראשית של ביה"ח, הגב' רוזה הרן, מסיימת את תפקידה אותו מילאה משנת 1958, עת נכנסה בהצלחה לנעליה הגדולות של האחות האגדית, הגב' אלזה ילין.
הרן הייתה זו שהחלה להטמיע את השינוי העצום - המבני, הניהולי והמקצועי, שעבר על מקצוע האחות, מהאחות הבריטית/האירופאית המסורתית, לאחות המודרנית והאקדמית של היום.
ממשיכת דרכה של הרן, האחות מזל לובצקי מילאה את תפקיד האחות הראשית במהלך שלוש השנים הבאות עד 1983, כשאת מקומה החליפה האחות מרים השרוני.
1981
פרופ' יוסף ברנדס ממונה למנהל ביה"ח
פרופ' יוסף ברנדס מחליף את פרופ' אפשטיין כמנהל ביה"ח. תקופתו מתאפיינת בתנופת פיתוח כלכלי ובכניסה לעידן המיחשוב. ביוזמתו מוקמת קרן המחקרים הרפואיים של רמב"ם, שתהווה מכשיר פיננסי עצמאי וחשוב, שיאפשר לביה"ח פעילות נוספת מעבר למה שמאפשר תקציב משרד הבריאות. פרופ' ברנדס יכהן בתפקיד מנהל ביה"ח במשך חמש שנים עד 1986.
1982
מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל").
בניגוד למלחמת ששת הימים או יום כיפור, בהן סבלו חלק ניכר מהפצועים מכוויות קשות כתוצאה מקרבות השריון הגדולים, במלחמה הזו נלחמו הרבה בשטח בנוי והפגיעות מפצצות אר.פי.ג'י ומטעני צד גרמו לפציעות מרובות אברים (ברקמות רכות, כלי דם, שרירים ועצבים).
במהלך שלוש השנים הבאות, עד לפרישת צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון, טופלו ברמב"ם למעלה מ-4,000 פצועים מהקרבות ומהפעילות בלבנון, ביניהם גם חיילים סורים ואזרחים לבנונים.
התפתחויות בעקבות המלחמה
למלחמה מאיצה גם פיתוחים וחידושים בתחום הרפואה. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הוכנס לשימוש רחב הקיבוע החיצוני ולראשונה הוכנס גם לשימוש הסורק הממוחשב (CT), שאיפשר לסרוק את הגוף במהירות ולאתר רסיסים (גם לא מתכתיים) ואת מיקומם המדויק.
ד"ר צבי בן ישי, אז סגן מנהל ביה"ח, תיאר את ההתפתחות הדרמטית שחלה עם הפעלת הסורק הממוחשב:"לראשונה בהיסטוריה של הרפואה הצבאית בעולם, הוכנס הסורק הממוחשב לשימוש נרחב באבחון פגיעות קרב וכל אחד מהנפגעים שהגיע,עבר סריקה של כל גופו. קודם, היו עושים עשרות צילומי רנטגן בכל מיני זוויות על מנת לראות את מיקומם המדויק של הרסיסים. מאז יוני 1982 (מלחמת של"ג), אין בכך צורך. מעבירים את הפצוע בסריקה לאורך כל גופו וניתן בקלות לאתר את כל הרסיסים, לקבוע את מיקומם המדויק ולקבל החלטה איזה רסיס חשוב להוציא. לדוגמא: לעיתים בצילום רגיל לא ניתן להבחין ברסיס מסוים היושב על עורק קטן ואי-הוצאתו יכולה לגרום לדימום מאסיבי".
בשנה זו הוכנס לרמב"ם המחשב המרכזי ופותחה תוכנה ייעודית לתהליך קליטת נפגעים, המשמשת עד היום בניהול אירועים רבי נפגעים. התוכנה, שזכתה להערכה רבה בעולם, הוסבה לאנגלית לשימוש הצבא האמריקאי והצי השישי בפרט.
1983
הפריית מבחנה ראשונה זו השנה בה נעשתה ברמב"ם הפריית המבחנה הראשונה. מאז, הפכה ישראל לאלופת העולם, הן בכמות מרכזי הפריות מבחנה והן במספר ההפריות המתבצעות בה. למרות, שהפריות מבחנה מבוצעות באופן שגרתי מזה למעלה מ-25 שנה, הן עדיין נחשבות לאחד ההישגים המופלאים של הרפואה המודרנית.למעלה מ- 2% מהילדים שנולדים מידי שנה בישראל (למעלה מ-3,000 ילדים), באים לעולם בזכות הפריה חוץ גופית. המומחים בישראל וברמב"ם הינם מהמובילים ומהמנוסים בתחומם בעולם. בזכות טיפולי הפריה זוכים מידי שנה אלפי זוגות בישראל להגשים את חלומם הנכסף לילדים.
1986
נחנך ביה"ח לילדים ע"ש מ. מאייר
ביה"ח לילדים, מהיפים והחדישים בארץ בזמנו, היה הפרויקט הגדול ביותר של עמותת ידידי המרכז הרפואי רמב"ם, בראשותה של גב' ברוריה כהן, שגייסה את הכסף למבנה וניהלה את בנייתו. התרומה הנדיבה ביותר, שאפשרה את בניית בית הילד ע"ש מנשה יצחק מאייר ז"ל, ניתנה ע"י אלמנתו, הגב' סאלי מאייר.
הוקמה "ועדת איכות הטיפול בטראומה"
עקב הניסיון הרב שהצטבר בטיפול בפצועים הרבים שהגיעו לרמב"ם, החלה לראשונה התארגנות של 'פורומי טראומה', שדנו במקרים השונים ובבעיות שעלו בטיפול בפצועים. המהלך הזה הביא מאוחר יותר להקמת "ועדת איכות הטיפול בטראומה", שהייתה הוועדה הראשונה לאיכות הטיפול הרפואי בארץ, ובעצם הניחה את היסודות שהביאו להקמתה של יחידת הטראומה בבית החולים בשנת 1986.
1990
מלחמת המפרץ
בקיץ 1990, עם פלישת צבא עיראק לכוויית ואיומיו של נשיא עיראק סאדם חוסיין, להתקיף את ישראל בטילים, התחילו בביה"ח ההכנות לקדם אפשרות של נפילת טילים כימיים וטיפול המוני בנפגעים. רמב"ם היה ביה"ח היחידי בצפון בו היה ניתן לטפל בנפגעים כאלה.
כאשר נשמעה האזעקה הראשונה והטילים הראשונים נפלו לא הרחק מביה"ח, פונה ביה"ח מאזרחים ונכנס למצב הכוננות הגבוה ביותר. תרופות נגד פגיעות גז וחומרים כימיים וביולוגיים הוצאו מהמחסנים, במגרש החניה הגדול הותקנו מקלחות לטיהור נפגעים, מסדרונות ביה"ח התרוקנו והפכו לאזורי רפאים ואזרחי מדינת ישראל הסתובבו עם מסיכות אב"כ צמודות אליהם. בסופו של דבר, הסתיימה המלחמה ללא נפגעים שנזקקו לטיפול בביה"ח.
רגעים מכוננים
פרופ' אורי בתור - דור התנופה
כשמבקשים
מפרופ' אורי בתר לבחור אירוע מכונן אחד בחייו המקצועיים הוא לא מהסס: "אין ספק" הוא אומר, "שהשתלת הכליה הראשונה בישראל, לה הייתי שותף, והפעלת הכליה המלאכותית הראשונה, ששרתה לא רק את כל צפון הארץ, אלא גם את הגדה המערבית וקפריסין, היו רגעים שכאלה".
פרופ' אורי בתר, שהעמיד דור של תלמידים התופסים כיום עמדות מפתח בשורה הראשונה של הרפואה בישראל, נולד בחיפה בשנת 1928. לאחר שסיים את לימודי הרפואה בירושלים ב-1957, חזר לחיפה להתמחות ברפואה פנימית בביה"ח רמב"ם ואח"כ יצא לארה"ב להשתלם בנושא מטבוליזם בכליה. בין השנים 1957-58, הספיק לעבוד שנתיים כרופא יחיד באזור ים המלח ורמת הנגב, שנחשב אז (סוף שנות ה-50) לאיזור ספר שסבל תמיד ממחסור ברופאים ואחיות. שם, בקיבוץ רביבים, הכיר את יעל, מי שתהיה לימים אשתו ושותפתו לחיים. כאשר חזר ארצה ב-1965 הקים את המחלקה לנפרולוגיה ברמב"ם, שבראשה עמד עד יציאתו לגימלאות.
בנוסף לפעילותו הענפה כמנהל המחלקה לנפרולוגיה, יש לפרופ' בתר זכויות רבות בהתפתחותה של הרפואה הצבאית בישראל. במהלך 30 שנות שרותו במילואים כרופא ביחידות מובחרות, הספיק לשהות (1960) במסגרת משלחת חירום רפואית, כחצי שנה בקונגו, במהלך מלחמת האזרחים. אך עיקר תרומתו לטיפול בפצועי צה"ל הייתה בפיתוח שיטות טיפול חדישות ומקוריות בנפגעי "תסמונת המעיכה" (העוסקת בנזקים הנגרמים לנפגעים שנקברו תחת הריסות בתים), שיושמו בהצלחה באסון צור הראשון (נובמבר 82) והשני (נובמבר 83). "אסונות צור היו אכן רגעים מכוננים מבחינת פיתוח השיטה" נזכר
פרופ' בתר, "זה היה קרוב אלינו והיה קל להגיע לשם. אבל לא הרבה זוכרים, שהתחלת הטיפול בתסמונת המעיכה הייתה כבר במבצע ליטאני (1978), כשהמחבלים פוצצו בתים שלמים על יושביהם".
בזכות מחקריו הוא הפך לבר-סמכא בינלאומי בנושא הטיפול והגישה לסובלים מתסמונת המעיכה. ממצאיו הוצגו מעל הבמות המדעיות המכובדות ביותר והביאו לזכייתו בפרס היוקרתי של ה-National Kidney Foundation של ארה"ב. בשנים 84- 1982 שימש פרופ' בתר כדיקן הפקולטה לרפואה וכיום הוא מפעיל בפקולטה מעבדה לרפואה היפרברית וחקר תסמונת המעיכה.
פרופ' אורי בתר מתגורר בחיפה, הוא ויעל התברכו בשתי בנות, שהעמידו להם חמישה נכדים.