קולות של תקווה

מאת: יעל טל

מה תפקידו של פסיכולוג רפואי בבית חולים?
"מדובר במקצוע חדש יחסית שנועד לתת מענה אנושי לחולים שבדרך כלל אין להם עבר פסיכיאטרי ובכורח הנסיבות אושפזו ונקלעו למצוקה נפשית. העבודה בהתחלה התמקדה בפצועי תאונות דרכים, פעולות צבאיות ובמהלך הזמן הורחבה למחלות כרוניות ולמחלות סרטן.

אשפוז גורם לסבל עצום שלא פעם נוחת על האדם בהפתעה גמורה. לפעמים תוך שעות ספורות אדם צריך להסתגל לרעיון שהוא כבר לא עצמאי, שהכל יוכתב לו מרגע שהוא לובש את פיג'מת בית חולים: טיפולים, ניתוחים, מתי יעירו אותו בחטף לבדיקות השונות וכו'. בתוכו מתערבבות המון תחושות: הלם 'איך זה נפל עלי', חרדה,פחד ממוות, חוסר וודאות, חששות, סיוטים בלילה, בכי לא מוסבר - ובתוך זה נמצאת המשפחה, שאף היא חווה מצוקה והתארגנות למצב החדש".

מה אתה בדיוק עושה?
"אני ניגש לחולה שהרופא או האחות מפנים אותי אליו, מתיישב ליד מיטתו ואנו מתחילים לשוחח. ברוב המקרים, הוא זקוק לאוזן קשבת, חשוב לו לספר את סיפור חייו. אני מעבד איתו את הבשורה הרפואית. מבחינת החולה לא פעם יש דברים שקשה להגיד לבן משפחה וקל יותר לומר לאדם זר. אני בודק מה הוא מבין על המחלה ומסביר לו על האספקט הרגשי שלה, אני נותן לו דוגמאות של חולים שאושפזו בשל מחלה דומה, עברו טיפולים והיום הם חיים ומתפקדים, חשוב לי להפיח בו תקווה ויכולת התמודדות . לפעמים מצבים כאלה מעלים על פני השטח מתחים וריבים ישנים בין בני המשפחה ואז אני משתדל לגשר ולפשר. בבית החולים יש לנו מגוון רחב של מגזרים ותרבויות וטיפול המגלה רגישות למגזר מתחייב ומאתגר אותי במיוחד".

ומהי משמעות תפקידך במקרה של חולה סופני?
"אני מלווה אותו ואת בני משפחתו עד המוות. זה תהליך ארוך וקשה של עיבוד האובדן והשלמה מאוחרת. כמובן כי כול שביב של תקווה שהגזירה תשתנה יכול לעזור. גם במקרה הזה חשוב לחולה לספר את סיפורו. אנו מתעכבים על הנקודות המשמעותיות בחייו לעיתים על המסר שהיה רוצה להשאיר לילדיו ו/או לנכדיו".

אתה לוקח את העבודה הביתה?
"אני 30 שנה במקצוע ובעצמי עברתי פציעה קשה במלחמת יום כיפור, שאולי הכינה אותי במשהו לתפקיד מורכב זה. כך למדתי לעשות את ההפרדה. אבל יש מקרים שזה קשה גם לי, ואז אני אומר לילדים שלי בני ה־7 ו- 10 : 'לאבא היה יום קשה'. הם כבר מבינים".


הטיפים שלי למשפחה שאחד מבניה מאושפז:

1. תתמכו בו ללא תנאים.
2. תאהבו אבל אל תחנקו. מצד אחד תתנו ותכילו , מצד שני אל תשכחו שגם החולה זקוק למינימום של אוטונומיה במקום הזה שבו הכל מוכתב לו.
3. תתחלקו בנטל. ושהמעמסה לא תיפול על נציג אחד.
4. בקרו את החולה כמה שאפשר, אך דאגו גם לתת לו את המרחב שנחוץ לו. בררו איתו מה מתאים לו.
5. הזמינו את הפסיכולוג כשצריך.


ד"ר יגאל בן חיים הוא פסיכולוג רפואי בחטיבה הכירורגית בקריה הרפואית רמב"ם ומטפל משפחתי וזוגי.