תוכנית האב

 3. בי"ח ממוגן לשעת חירום ע"ש סמי עופר– יהיה בי"ח האזורי הממוגן היחיד בכל צפון ישראל (ראו בפסקה הקודמת). נמצא כרגע בביצוע וצפוי להסתיים בתוך כשנתיים.

 

 4. בית חולים רות לילדים ע"ש רות רפפורט - בניין שמתנשא לגובה של תשע קומות, בעיצוב מיוחד ומקורי ובסטנדרטים מהמתקדמים בארץ ובעולם. בכל חדר תהיה מיטה אחת, מקסימום שתיים, עם שירותים, מקלחת וכן מיטה נשלפת להורה מלווה. כל הפרוגרמה שעובדה ע"י פרופ' עמוס עציוני מנהל ביה"ח לילדים, כוללת את מחלקות הילדים הרגילות, מחלקה אונקולוגית הגדולה בצפון, מיון ילדים,פגיה, מרפאות מומחים ומרפאות יום, ושטח למשחקים אינטראקטיביים בלובי. נמצא בשלבי תכנון אחרונים והשנה יחלו בביצוע השלד. מתוכנן להיפתח באמצע שנת 2011. אומדן כספי כ-158  מיליון ₪.

5. המרכז האונקולוגי ע"ש יוסף פישמן – בי"ח לחולי סרטן בסטנדרט הגבוה ביותר, בהתאם לצוואתו של התורם. הפרוגרמה הובלה ע"י פרופ' אברהם קוטן וד"ר רון אפלבוים. סיום מתוכנן בעוד שלוש שנים. אומדן כספי כ-100 מיליון ₪.

6. בי"ח לרפואת הלב וכלי הדם -  זהו הבניין היחיד שלא הושגה עדיין תרומה עבורו. פרופ' ביאר עובד ימים כלילות ע"מ לגייס התרומה הנדרשת להקמתו של פרויקט חיוני זה. אומדן כספי כ-140 מיליון ₪.

 

7. מגדל התגליות הביו-רפואיות (מגדל לגאסי) – פרי עמלו של פרופ' סקורצקי. הבניין נועד לאכלס מעבדות מחקר עם רכיבים ביו-טכנולוגיים, כשחלק מהקומות מיועדות להכיל גם מרכיבים מניבים. תכנון המעטפת כבר הושלם, כרגע עובדים על תכנון הפרוגרמה ואח"כ יעברו לתכנון האדריכלי. סיום מתוכנן בעוד כארבע שנים, אומדן כספי כ-160 מיליון ₪.  

 

8. שטחים ירוקים לציבור -  מהפכה אמיתית בהקצאת שטח המוגדר כ-"Healing Environment", בהיקף של כ-20 דונם ביחס למצב הנוכחי, הכולל שישה דונם בלבד. 

9. מרכז אנרגיה ולוגיסטיקה – לב ליבו "האנרגטי" של בית החולים המחייב שדרוג בהיבט הטכנולוגי והמיקום, מתוכנן במשולב עם המבנה הלוגיסטי, כשהיעד הינו בעוד כשבע שנים.

10. שיפוץ שוטף - שדרוגן של המחלקות הקיימות, שהוגדר ע"י הנהלת בית החולים כחיוני לצד קידומה של תוכנית האב. היעד הוא לשפץ את כל 10 הקומות של בית החולים הכירורגי הקיים – "מגדל סמי עופר", ולבצע התאמות עיצוביות לסטנדרטים של המאה הנוכחית. העבודה מתבצעת במקביל לבניית הקמפוס המערבי. 

 

11. בניה ירוקה – החלטה אסטרטגית חשובה של הנהלת בית החולים להקמתו של הקמפוס החדש בהתאם להנחיות המשרד להגנת הסביבה לבנייה ירוקה. 

 

 

ההתחלה
בסוף שנת 2000, נוצר לראשונה הקשר בינינו לבין איתן ורטהיימר, בעזרתו של נשיא המדינה דאז, עזר וייצמן ז"ל. וכך, באחד מימי השישי, הגענו מנהל בית החולים דאז פרופ' משה רוח ואני, לביתו שבקיסריה, במטרה לבקש ממנו תרומה לטובת "שיפוצון" קטן בביה"ח. 
תשובתו המיידית של איתן הייתה בהחלט בלתי צפויה: איתן הודיע לנו שלא נראה לו לתרום רק כדי להזיז קיר מפה לשם, והוא שלח אותנו חזרה הביתה להכין "שיעורי בית", ולשוב אליו מצוידים בתשובה אחת: מהו החזון של בית החולים...
מכאן ואילך החל "כדור השלג" להתגלגל במהירות. נוצרה קבוצת עבודה אשר כללה את איתן ורטהיימר, פרופ' רוח, פרופ' ביאר, פרופ' סקורצקי ואנכי (בהשתתפות עובדים רבים נוספים), ויחד פתחנו סידרה של הרבה מאוד פגישות, אשר נמשכה מספר שנים. במהלך תקופה זו, ובעזרת אנשי קבוצת "ישקר" אשר איתן הצמיד לנו, גיבשנו יחדיו (תוך שיתוף גורמים רבים בבית החולים), את "חזון אדם" – תוכנית האב של בית החולים. לקראת מועד פרישתו של פרופ' רוח, כאשר החזון עמד לקרום עור וגידים, היה זה אך טבעי כי פרופ' ביאר, אשר היה שותף בכיר לחזון, יהיה האיש אשר ימשיך להוביל את החזון לקראת הגשמתו, כמנהל בית החולים הבא. 
פרופ' ביאר לא המתין למאה ימי החסד המקובלים, ומייד  עם כניסתו לתפקיד רתם את כל היוזמה והאנרגיות שלו לטובת קידום הפרויקט, בעיקר בכל מה שקשור לגיוס המשאבים האדירים הנדרשים למימושו. מימוש החזון עבר להילוך גבוה, ועד מהרה, מצאנו את עצמנו עוברים מחדרי הישיבות ומשולחנות התכנון – לרעש הדחפורים ולהלמות פטישי האוויר.

"פרויקטורית"
קשה לי לדבר על תפקיד ספציפי. מדובר כאן בראש ובראשונה בעבודת צוות מלוכדת, כאשר כל אחד מן השותפים משקיע ימים ולילות לקידום המטרה, והמשימות מנותבות באופן טבעי על פי כישוריו ויכולותיו של כל אחד מאתנו. 
בתחילת הדרך, כאשר עדיין היינו קבוצה מצומצמת, הייתי מעין "פרויקטורית". בפרויקט כזה יש מגוון היבטים: גיבוש החזון, גיבוש קבוצת האנשים שתלווה את הפרויקט, הרבה מאוד מגעים ופגישות מול בעלי תפקידים בעירייה, במשרד הבריאות ובאינסוף הרשויות המעורבות בתהליך, וכמובן - במגעים עם התורמים ובהקמת כל המערכת של גיוס המשאבים. 
כיום, לאחר שהתגבש צוות רב מקצועי ורב תחומי העוסק בפרויקט, כשאת כל החלק הביצועי נושא על כתפיו, באופן מעורר התפעלות, אריה ברקוביץ', מנהל אגף הבינוי והאחזקה של רמב"ם, הייתי מגדירה את עבודתי כמי שמופקדת על הקשר והמגעים מול בעלי התפקידים הבכירים במשרדי הממשלה, במוסדות ובארגונים הקשורים בפרויקט, וכשותפה לקשר המתמיד עם תורמים ומשקיעים, בעיקר בארץ, כאשר פרופ' ביאר הוא האיש המוביל, בעזרתה של טליה זקס, מרכזת תחום גיוס המשאבים.

לשכנע משקיע לתרום 
לשכנע תורם לתרום - זו משימה מאוד בעייתית. לעיתים – משחק לנו המזל, אך לא תמיד זה כך...
התרומה של משפחת עופר, לדוגמא, היא מן המקרים ה"קלים": המשפחה ביקשה לתרום וחיפשה אפיק הולם להשקעתה. לנו נותר רק לשכנע אותם כי רמב"ם הוא המקום הנכון להפנות אליו את נדיבותם. ואכן, תרומתם, שרובה הוקדש לבי"ח לשעת חירום ולשיפוץ המבנה הראשי, הועברה בזמן שיא של שבועיים - דבר מדהים אשר אינו קיים בכלל בעולם העסקים ובתחום הפילנתרופי.  או סיפור התרומה של משפחת רפפורט - במהלך מלחמת לבנון השנייה קיבל פרופ' ביאר שיחת טלפון מעורך דין, אשר סיפר לו על לקוח המבקש לתרום להקמת בי"ח לילדים. רק לאחר זמן, התברר כי התורמים אינם אלא רות וברוס רפפורט, אשר הכירו את פרופ' ביאר עוד בתפקידו הקודם כדיקן הפקולטה לרפואה. גם התרומה של משפחת פישמן, היא סיפור מופלא. מדובר בישראלי שגר שנים בטורונטו, אך שורשיו נשארו כאן. הוא חלה במחלה קשה ובחר להיות מטופל בארץ וכך נוצר קשר בלתי רגיל בינו לבין ד"ר רון אפלבוים. שום דבר בהליכותיו ובהתנהגותו לא רמז על עושרו. אבל אחרי שהוא נחשף לתנאים במחלקה האונקולוגית ולתנאי העבודה של הרופאים, החליט להקים בי"ח אונקולוגי במתחם רמב"ם. לצערנו, הוא הלך לעולמו לפני פחות משנה ולא זכה לראות את השלמת חזונו, אך הקשר המופלא ממשיך עם ילדיו.

רגעי משבר
לא זכור לי משבר אחד משמעותי. אך מטבע הדברים - בדרך ארוכה ורבת מהמורות יש הרבה משברונים קטנים. עשרות משוכות ביום, כאשר מולך יושבים אנשים, אשר למרות שהם ללא ספק מודעים למשמעות ולחשיבות הפרויקט, הם אינם מצליחים להביא ליישום תובנות אלה הלכה למעשה ומטפלים בו כבכל פרויקט בינוי רגיל. בהחלט צריך להצטייד בסבלנות של רץ למרחקים ארוכים, ולחשוב על פסגת ההר גם אם היא רחוקה ובלתי נראית, כדי להיות מסוגל לעבור את התהליך. אבל בסופו של יום, אני מאוד נהנית ממנו.

רגעים של שמחה
הרבה מאוד. כיוון שהתקדמות פרויקט כזה מבוססת בעיקר על גיוס הכספים הדרושים למימושו - הרי בכל פעם שאנו מקבלים איתות על  תרומה כזו או אחרת, זו בהחלט שמחה ענקית. אבל השמחה הגדולה ביותר, והיא איננה רגעית או זמנית, היא העובדה שהתגבש כאן צוות שעובד בהרמוניה מופלאה, סביב מטרה שמאוד קל להתאהב בה – להפוך את רמב"ם למשהו מיוחד. כי הדרך, בסופו של דבר, נבנית מאנשים.

אריה ברקוביץ',  ראש אגף בינוי
אחראי על תיאום ההיבטים ההנדסיים והתשתיות במרכז הרפואי רמב"ם, הכוללים בעיקר את ריכוז הפעילות התכנונית של תוכנית האב, שדרוג מחלקות, ביצועם של פרויקטים בהתאמה לתוכנית האב, טיפול אחזקתי של מערכות אלקטרומכאניות ותשתיות חיוניות.
בעל תואר שני במינהל ציבורי ויחסים בינ"ל ותואר שני במנהל עסקים MBA. 

בשלהי שנת 2001 השתחררתי בדרגת אלוף משנה, אחרי 28 שנות שירות בצה"ל כמתאם  תחום הבינוי בכל מערך היבשה בצה"ל ותכננתי את חופשת השחרור המיוחלת. בדיוק אז פנו אלי מרמב"ם ד"ר אסתי גולן ומנהל ביה"ח דאז פרופ' משה רוח, והציגו לי עם ניצוץ בעיניים את הרעיון הראשוני של תוכנית האב שהחלה להתגבש, ונדלקתי. למזלי הצטרפתי לצוות מדהים בראשותו של פרופ' רפי ביאר, פרופ' קרל סקרוצקי וד"ר גולן, אשר בעבודת צוות יוצאת מהכלל מקדמים את החזון. בסופו של דבר, הסתפקתי בחופשת שחרור של שבועיים בלבד. 
הדבר הראשון  שנדרשתי לו הוא התאמה ארגונית של אגף בינוי בהיקף רחב של היבטים להתמודדות עם התוכניות הצפויות, בד בבד נערכנו להתאמת התב"ע  (תוכניות בניין עיר) לחזון אדם. מדובר בתוכנית הכוללת רכיבים שקשורים בהיבטי תשתית, אנשים, סביבה, תנועה והשתלבות אורבאנית באזור. ללא תב"ע אי אפשר לעשות כלום ולרמב"ם לא הייתה תוכנית מגובשת. מה שבוצע מאז הקמת הבית חולים בשנות השלושים של המאה הקודמת, היה למעשה טלאי על טלאי, מבלי לראות תמונה כוללת בראייה ארוכת טווח.      
זו התב"ע המורכבת והמסובכת ביותר שקידמתי בחיי המקצועיים, מכיוון שמדובר בבית חולים שלישוני, הנושק לים ונמצא באזור מגורים צפוף, נדרשו כשבע שנות עבודה מאומצות לצוות מתכננים בהובלתו של האדריכל עוזי גורדון ועשרה יועצים נוספים ע"מ לתכנן ולהשלים את התאומים הסטטוטוריים עד לאישורה של התוכנית לאחרונה.

נושא שימור המבנים היא סוגיה מאוד כבדה בפרויקט. הבניין הראשון של רמב"ם נבנה ב-1938 ע"י האדריכל אריק מנדלסון, מאבות סגנון הבאוהאוס. כל חדר בו נבנה עם מרפסת שקיבלה בריזה מהים, אבל עם השנים, מפאת מצוקת מקום, נסגרו המרפסות לטובת תוספת מקום אשפוז. כשנבנה הבניין לא היו מזגנים והוא גם נבנה עם מעלית אחת בלבד, שכמובן לא הספיקה לכמות האנשים שעברו בו. עם השנים נבנו בו עוד כמה פירי מעליות ונוספו המזגנים עם הצנרת שלהם, שבאופן טבעי פצעו את המבנה.   עכשיו, אחת הוועדות ביקשה לחייב אותנו לשמר את הבניין ולהחזיר עטרה ליושנה. כלומר, להחזיר את המצב לקדמותו! שיקום כזה עולה עשרות מיליוני שקלים שאין לנו. ניסינו להסביר שקשה מאוד לבקש מתורם המבקש לתרום לבי"ח, לתרום עוד כמה מיליוני שקלים לצורך שימור. בסופו של דבר, הוסכם שנושא השימור יהיה מותנה בתרומות.

כמו צוללת 
מתחת לכל המבנים שייבנו, יבנה חניון תת-קרקעי ענק, בהיקף של 60 אלף מ"ר, שיהיה לו שימוש דואלי – גם חניון בן שלושה מפלסים וגם בית חולים מוגן למתקפה קונבנציונאלית ולא קונבנציונאלית, שבו 1,700 מיטות. אין בעולם דוגמא לפרויקט שכזה. תוך 48-24 שעות קומות מינוס 2 ומינוס 3 של החניון, מוסבות לבית חולים, כאשר כל התשתיות כבר מצויות בקירות. במקרה של התקפה כימית, סוגרים דלתות והוא מסוגל לעבוד מכופתר כמו צוללת, עם אספקת מים, מזון, דלק, תרופות וחשמל, לזמן של עד 24 שעות. זו מהפכה של ממש ובשורה לתושבי חיפה וצפון המדינה.

רגעי משבר
לא אחד ולא שניים, אם זה בהיבט הסטטוטורי – הוועדות בחלקן וגורמים בתתי-הוועדות שדרשו דרישות המתעלמות מהמשאבים שבקושי קיימים ומהעובדה שהכל מבוסס על תרומות, למעט הוועדה המקומית בעיקר של עיריית חיפה, שנתנה לנו חיבוק בלתי רגיל.
ציפיתי להזדהות מערכתית ברמה הרבה יותר גבוהה, מדובר בפרויקט בסדר עדיפות לאומי גבוה מאוד למען כל האזרחים, מסתבר שחלק מהגורמים בוחנים הדברים בסדרי עדיפויות לא ברורים...

 

עכשיו כבר רואים ניצנים של ביצוע ויש סיפוק אדיר. יש כאן קבוצת אנשים שמובילה את הפרויקט, אנשים אחד-אחד, שכיף לעבוד איתם. לצד גורמי ההנהלה התגבש למזלי צוות ברמה גבוהה מאוד גם באגף בינוי שבזכותו אנו דוהרים קדימה. אני מקווה שבעוד ארבע- חמש שנים ניפגש על גגו של המבנה המחקרי, המתנשא לגובה של עשרים קומות במנחת המתוכנן... ונמריא!