צבע הפחד

מאת: אראלה טהרלב בן־שחר

פחדים ודאגות הם חלק משגרת היום שלנו, את זה כולם יודעים. אבל איך יודעים, למשל, אם מספר שיחות הטלפון לסלולרי של הילד במהלך היום מבטא דרגת השגחה הורית סבירה או שהוא מבטא חרדה? האם דפיקות הלב ההולמות המתעוררות בכל פעם כשאתם עומדים להרצות בכנס או בכיתה הן תולדה של התרגשות טבעית או חרדה חברתית? האם העובדה שהילד בודק את ניקיון כוסות הקפה במסעדה מעידה על הקפדה על היגיינה או על התנהגות כפייתית?
"ההבחנה המרכזית בין הפרעות חרדה ל'חששנות יתר' היא ההתנהגות ההימנעותית שמפתחים החרדתיים, מתוך ניסיון שלא לפגוש את הגורם מעורר החרדה", מסבירה שירלי לב־מיימון, עובדת סוציאלית (M.A) ומרכזת המרפאה להפרעות חרדה בקריה הרפואית רמב"ם. "עם זאת, אם ה'דאגנות' מפריעה לכם, מוטב לפנות לבעל מקצוע שיאבחן לא רק אם אתם סובלים מחרדה, אלא גם מאיזה סוג של חרדה".
ואכן, למרות שלהפרעות החרדה יש מכנה משותף בדמות התסמינים הגופניים (דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, כאב בחזה ועוד), אפשר למצוא מגוון רחב של הפרעות חרדה: הפרעת חרדה חברתית, הפרעת פאניקה (אימה), הפרעה טורדנית כפייתית, פוביה ספציפית, הפרעת דחק פוסט טראומטית – ואצל כל אחד מן הסובלים מופיעים תסמינים אחרים. יש כאלה שנמנעים מלהתרחק מהבית או מרבים לשטוף ידיים, יש שמסדרים את העפרונות על שולחנם בסדר מופתי, יש שחוזרים ובודקים את ברז הגז ועוד.
נראה שלא מעט אנשים לוקים בהפרעת חרדה?
"נכון. רבים סובלים מחרדה", מסכים פרופ' אהוד קליין, מנהל האגף הפסיכיאטרי ומרפאת החרדה. "לפי סקרים שונים, 12%־15% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות החרדה לסוגיהן, מתישהו במהלך חייהם, אך לא כולם מאובחנים ומקבלים טיפול מתאים".
אז כדי שנוכל להבין אם החיים פשוט קצת מפחידים אותנו או שאנו סובלים מהפרעת חרדה, שימו לב למקרים הבאים. כולם של אנשים אמיתיים (השמות בדויים מטעמים מובנים) וכולם טופלו במרפאה להפרעות חרדה בקריה הרפואית רמב"ם.

כששואלים לדעתי אני נהיה אילם
המקרה: יונתן, 27, הוא תלמיד בבית ספר לבישול. בכיתה הוא הרגיש שונה מיתר התלמידים. בהרצאות לא היה מסוגל להרים את היד ולשאול שאלה. כשפנו אליו בצורה ישירה, לבו פעם במהירות, הוא הזיע ונאלם דום. כשהשף הראשי בא לצפות בו בזמן בחינה, הוא נתקף רעד, הפיל את כוס הזכוכית שעמדה לידו, שפך יותר מדי מלח לתבשיל וחתך את אצבעו. בנוסף, מכיוון שהתחיל לחשוש מהתפקוד שלו בחברה, הוא גם נמנע מדייטים והתקשה ליצור קשר זוגי.
האבחנה המשוערת: חרדה חברתית
בעלי חרדה חברתית חווים פחד מופרז מפני לעג או ביקורת על התנהגותם בחברה. הרבה פעמים הם חוששים לדבר בפני קהל, לאכול בחברה, להשתמש בשירותים הציבוריים או לעמוד במוקד תשומת הלב. ישנם כאלה שנתקפים בתסמינים אפילו כשהם מדברים עם המנהלים שלהם, כשהם צריכים להגן על דעתם או כשהם משתתפים במסיבות.
בדרך כלל ההתמודדות עם מצב חברתי מעוררת בהם תסמינים גופניים, כמו דפיקות לב מוגברות, רעד, כאב בטן, שלשול, הסמקה ובלבול, מה שכמובן מגביר עוד יותר את חששם מהאופן שבו הם נתפסים בחברה.
חרדה חברתית מתפרצת לרוב בגיל צעיר (לפני 25), אך לא נהוג לאבחן אותה לפני גיל 18. אצל אנשים החווים סימפטומים קלים, שאינם מביאים לפגיעה בתפקוד היומיומי, נהוג לדבר על ביישנות. אבל מתברר שאצל 1%־2% מהאוכלוסייה אין מדובר בסתם ביישנות: החרדה החברתית גורמת לבעיות תפקוד בעבודה, בלימודים וביחסים עם בני זוג. ואם מדברים על צורות קלות יותר של חרדה חברתית, הרי שהשכיחות באוכלוסייה אף גדולה יותר.

רק אני שוטפת כלים כמו שצריך
המקרה: רונית, 30, הגיעה לטיפול מכיוון שבני משפחתה התלוננו שאינם יכולים לחיות איתה יותר. בהתחלה ראו בה "אמא מסודרת", אך בהדרגה נראו דרישותיה לסדר ולניקיון מוגזמות יותר. היא לא נתנה לאף אחד לשטוף כלים, כיוון שכל כלי היה צריך להישטף שלוש פעמים ובדרך מסוימת. היא דרשה שכל דבר בבית יהיה מונח במקום מסוים ובצורה מסוימת.
האבחנה המשוערת: הפרעה טורדנית כפייתית (Obssessive Complusive Disorder)
התנהגויות כמו אלה של רונית מאפיינות הרבה מן הסובלים מהפרעה זאת. ההפרעה מתאפיינת בראש ובראשונה במחשבות טורדניות בלתי נשלטות החוזרות ומטרידות שוב ושוב. המחשבות יכולות להיות על סכנות האורבות ליקיריך, פחד שלא ביצעת כהלכה דברים שבאחריותך (כמו לסגור את ברז הגז או לנעול את הדלת), וכן פחדים פתאומיים שמא תתקוף אדם זה או אחר או תיתפס בהתנהגות מינית לא הולמת. הסובלים מההפרעה מחפשים דרך להפיג את החרדה באמצעות פעילויות או טקסים שנתפסים אצלם כמרגיעים (כמו שטיפת ידיים, סידור הבית, הליכה אחורה וקדימה וכו'). אלא שאט־אט הם משתעבדים לטקסים, והטקסים, לא פחות מהחרדות, משתלטים עליהם ומשבשים את חייהם.
גם ההפרעה האובססיבית שכיחה למדי באוכלוסייה. כאחוז אחד מהאוכלוסייה לוקה בהפרעה בצורתה הקשה, ולפחות 2% לוקים בצורות קלות של ההפרעה. זו הפרעה שמתחילה בדרך כלל בגיל צעיר (20), אך לוקח לעתים שנים רבות עד שהיא מאובחנת כיוון שהסובלים ממנה נוטים להסתיר אותה מתוך פחד שייתפסו כמשוגעים.

פוחד שהאוטובוס יתפוצץ
המקרה: מאז שיוסי, 50, עמד לא רחוק מאוטובוס שנפגע בפיגוע, הוא אינו מצליח לחזור ולהשתמש בתחבורה הציבורית. הוא מתקשה גם לצפות בדיווחים על פיגועים או על אלימות בטלוויזיה, הוא מוצא עצמו מתעורר מתוך חלומות בעתה שמשחזרים את האירוע. כשניסה פעם להתגבר על הפחד והתחיל לעלות על מדרגות האוטובוס, הציפו אותו הזיכרונות הקשים, פלשבקים של הקולות והמראות וגם פחד שעוד מעט זה עומד לקרות שנית. הזיכרונות לוו בתסמינים גופניים של חרדה: דפיקות לב מואצות, הזעה, קוצר נשימה.

האבחנה המשוערת: הפרעת דחק פוסט־טראומטית
אנשים רבים חווים טראומות: תאונת דרכים, שוד, אונס, פיגוע או אירועים אחרים שיש בהם תחושת סכנה ברורה ומיידית לחיים או לשלמות הגוף. לא כל אדם שנחשף לטראומה בהכרח יפתח את ההפרעה, אך 15%־20% מהאנשים שנחשפים לאירועים טראומתיים לוקים בסימפטומים של פוסט טראומה. התסמונת מאופיינת בפלשבקים המופיעים באופן לא צפוי בעקבות ריחות או מראות שמזכירים להם את הטראומה. הפוסט טראומה מתבטאת גם בסיוטי לילה, בתגובות גופניות שמתרחשות כשנזכרים באירוע, בהימנעות ממקומות או ממצבים הקשורים לאירוע ואפילו בקושי להרגיש שמחה או אהבה. כשהחלו לתאר את התופעה לראשונה, חשבו שהיא ייחודית ליוצאי צבא שהשתתפו במלחמה או שהיו מעורבים בקרבות. כיום ברור שגם אוכלוסייה אזרחית חשופה למגוון אירועים טראומתיים שעלולים לגרום להתפתחות ההפרעה, כגון אלימות אזרחית, אלימות במשפחה וכו'. מחקר שנערך באמריקה הראה שלפחות 50% מהנוער חווים עד גיל 18 אירוע שיכול לגרום לתסמונת פוסט טראומה, ו־2%־3% מהאוכלוסייה אכן סובלים מפוסט טראומה בשלב מסוים בחייהם.

שני "התקפי לב" בשבוע
המקרה: אילנית, 35, הגיעה לחדר המיון לאחר שחוותה תסמינים גופניים קשים באופן פתאומי וללא סיבה נראית לעין, ביניהם כאבים בחזה, קוצר נשימה, דופק לב מהיר, מחנק, הזעה, רעד, סחרחורת ונמלול. היא הייתה משוכנעת שמדובר בהתקף לב, אלא שמבט על תרשימי א.ק.ג. ויתר תפקודי הלב גרם לרופא במיון לשחרר אותה. לאחר שבוע, תסמיני "התקף הלב" תקפו אותה שוב, והיא חזרה שנית למיון. הפעם הרופא ציין שמדובר, כנראה, בהתקף חרדה. מאותו הרגע נכנסה לחייה חרדה חדשה: שהתקף החרדה יתקוף אותה שוב.
אילנית נמנעה מללכת למקומות שבהם חששה במיוחד להיתקף בחרדה. היא לא נהגה יותר על הכביש המהיר ונאלצה לחפש דרכים צדדיות, היא הפסיקה להשתמש במעלית וטיפסה עשר קומות ברגל לעבודתה, ובכלל, ניסתה להימנע מלהתרחק מהבית. חייה הלכו והצטמצמו והיא הפכה לאסירה בביתה (תופעה המכונה בקרב אנשי מקצוע בשם "אגורפוביה").

האבחנה המשוערת: הפרעת אימה (Panic Disorder)
התקפי חרדה (מכונים גם התקפי פאניקה) מתבטאים בתגובת בהלה חריפה, אך לא כל מקרה של התקף חרדה מעיד על הפרעת אימה. בהפרעת האימה התקפים מופיעים שוב ושוב ללא סיבה נראית לעין, והפחד מהם גורם בתורו להתפתחות של התנהגות הימנעותית. זו מובילה את החרד להימנע מלהיפגש שוב עם המצב שבפעם הקודמת חווה בו את ההתקף, מה שגורם לצמצום הולך וגובר של תחומי הפעילות. כמו במקרה של אילנית, אירועים אלה מלווים בדרך כלל בתסמינים, כמו דפיקות לב, כאב או אי נוחות בחזה, הזעה, רעידות, תחושות של דקירות, שריפה פנימית, תחושה של חנק, פחד ממוות, פחד מאובדן שליטה ועוד. הלוקים בחרדה מרגישים לעתים כאילו יש להם התקף לב או שהם עומדים להשתגע, מה שמוביל אותם לא פעם לחדר מיון.
פעמים רבות החרדה מופיעה בליווי חרדות אחרות, כגון חרדה חברתית, אגורפוביה (הימנעות ממקומות שהמילוט מהם עלול להיות קשה בזמן התקף) או דיכאון. כאשר הפרעת החרדה מטופלת, רואים בדרך כלל שיפור גם בחרדות הנלוות.
הפרעת האימה היא הפרעה שכיחה למדי. על פי הדיווח הסטטיסטי הלאומי באנגליה, שיעורה באוכלוסייה עומד על כ־1% מהאוכלוסייה, והסיכוי של אדם לסבול ממנה לאורך חייו עומד על כ־5%.


צבע השלווה > כך תטפלו בחרדה שלכם
למרות שלחרדה גוונים שונים, הרי שהעקרונות הבסיסיים של הטיפול בחרדות השונות דומים ומבוססים בעיקר על טיפול פסיכולוגי או תרופתי ולעתים שילוב של השניים, בהתאם לאופי המקרה ולנכונותו של המטופל.

הטיפול התרופתי
התרופות המקובלות והעיקריות הן תרופות מהמשפחה של בולמי סרוטונין – SSRI - כגון ESCITALOPRAM (ציפרלקס,) PAROXETINE (סרוקסט או פאקסט), SERTRALINE (לוסטראל או סרנדה) וכן VENLAFAXINE (אפקסור, ויפקס, וונלה).
התרופות נחשבות בטוחות ובעלות מיעוט יחסי של תופעות לוואי. תופעות הלוואי העיקריות הן: בחילות, אי נוחות בבטן, כאבי ראש והפרעות בתפקוד המיני. יעילות התרופות הוכחה במחקרים רבים כגבוהה למדי, אך כדי למצות את התועלת יש ליטול את התרופות באופן סדיר לאורך זמן ולהביא בחשבון שבדרך כלל נדרשים כמה שבועות מתחילת הטיפול עד לתחילת ההשפעה.

הטיפול הפסיכולוגי
בניגוד למה שרבים חושבים, הטיפול המתאים אינו מחייב ישיבה דו־שבועית ורב־שנתית על ספת הפסיכולוג, אלא מתאפשר דווקא בטיפול קצר יחסית וממוקד, המכונה טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (15־20 מפגשים). הטיפול מתמקד בתסמינים שהמטופל חווה, במצבים שבהם החרדה מתעוררת. הטכניקות העיקריות בטיפול הן:
* חשיפה איטית והדרגתית לגורם מעורר החרדה: פעמים רבות מתחילים מדמיון של האירוע מעורר החרדה (יהיה זה האוטובוס, הפיגוע או המסיבה), ואחר כך עוברים ומתקרבים למציאות עצמה מתוך הבנה שהימנעות מהגורם מעורר החרדה אינה באמת מקטינה אותה אלא להפך.
* ניסיון ללמוד לשלוט במחשבות האוטומטיות שמלוות את החרדה: להחליף אותן במחשבה מאוזנת יותר, המודעת לכך שהאירוע אינו מסוכן באמת.
* למידת שיטות הרפיה: נשימה, דמיון מודרך ועוד הן טכניקות שעוזרות למטופל בזמן התקף החרדה. הן מאפשרות לו להגיע לרמת שלווה בסיסית גבוהה יותר.
* ניסיון לסייע למטופל להימנע מביצוע הטקסים שכן הטקסים עצמם מקבעים את החרדה.
הטיפול המשולב, הפסיכולוגי והתרופתי מביא בתוך כמה חודשים לשיפור ניכר בתסמיני החרדה ובאיכות החיים אצל רוב המטופלים. המטופלים מרגישים שחייהם מתרחבים אט־אט, שהחרדה אינה משתקת אותם כמו בעבר, והם מתפנים לעסוק בעיסוקים שעד כה נמנעו מהם בשל החרדה.


איך מגיעים אלינו?
המרפאה לטיפול בהפרעות חרדה נמצאת בקריה הרפואית רמב"ם ופועלת בימים א'־ה', בשעות 08:00־15:00. במרפאה ניתנים טיפולים פרטניים וקבוצתיים ומעקב רפואי.
השירות ניתן ללקוחות כל קופות החולים אשר מאובחנים כסובלים מהפרעות חרדה ומופנים על ידי רופא משפחה או על ידי כל איש מקצוע טיפולי.

פרופ' אהוד קליין, הוא מנהל האגף הפסיכיאטרי ומרפאת החרדה בקריה הרפואית רמב"ם
שירלי לב־מיימון היא עובדת סוציאלית (M.A) ומרכזת המרפאה להפרעות חרדה ברמב"ם