פרויקט מיוחד לרגל 70 שנה לרמב"ם: פרק ראשון 1938-1952

תאריך פרסום: 01/02/2008

14 השנים הראשונות בסיפור תולדותיו של המרכז הרפואי רמב"ם, הן פסיפס מרתק של אירועים, תהפוכות וסיפורים אישיים, המהווים בבואה של סיפור תולדות המדינה. על קצה המזלג - מימי המנדט הבריטי ועד תחילת שנות החמישים

פרויקט מיוחד לרגל 70 שנה לרמב"ם: פרק ראשון 1938-1952פרויקט מיוחד לרגל 70 שנה לרמב"ם: פרק ראשון 1938-1952

פרק ראשון: שנים ראשונות 1938-1952

מאת: טל ברק
רקע היסטורי: ד"ר צבי בן ישי ונורית נאה
22 בדצמבר 1938 - ההתחלה

כשתמו הנאומים ניתן האות וכל המוזמנים החלו לעשות דרכם לסיור ראשון בבניין החדש. בראש חבורת המכובדים שהגיעו לטכס חנוכת בית החולים צעד הנציב העליון, סר הרולד מקמילן, ולאחריו ראש עירית חיפה חסן שוקרי וסגנו שבתאי לוי. ברקע ניגנה תזמורת הבטליון השני של גדוד הוד מלכותו.

הימים היו ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל ובאירופה כבר החלו להתגלגל הדי מלחמה. שלוש שנים לפני כן, ב-1935, קיבלה ממשלת המנדט הבריטי החלטה להקים בחיפה בית חולים גדול וחדיש, שיהיה מסוגל לשרת הן את האוכלוסייה המקומית אך בעיקר את אנשי השלטון והכוחות הבריטים במזה"ת. מיקום בית החולים – בחיפה, בשטח הצמוד למנזר 'זעורה' בבת גלים - נבחר בעיקר בשל קרבתו לנמל ולמסילת הרכבת. התכנון הוטל על האדריכל הידוע אריך מנדלסון והעבודה חולקה בין שני קבלנים – יהודי וערבי, כשאת מחצית העבודה שהוטלה על הקבלן היהודי ביצעה חברת 'סולל בונה'.


1938
1938
בניין בית החולים ב-1938
הבניין הראשי שהתנשא לגובה של חמש קומות, היה ענק במושגי התקופה ובו מוקמו חדרי החולים עם 225 מיטות. "הוא נבנה כמו מבצר, עם קירות עבים במיוחד, כדי שיוכל לעמוד בהפגזות", שיחזר שנים אח"כ, טיקו לביא, שעבד בקבוצת העבודה של סולל בונה. בצמוד אליו הוקם בנין שני של שלוש קומות ובו היו חדרי הניתוח, מרפאות יום ומעבדה. לצידם ניטע גן רחב ושביל מקורה שהוביל אל שלושה ביתנים חד-קומתיים. באחד מהם שכנו החולים הבריטיים, שעל פי מיטב המסורת הקולוניאלית, לעולם לא שכנו יחד עם 'הילידים' תחת קורת גג אחת.

ההרכב האנושי של הצוות הרפואי היה מגוון והורכב מרופאים ואחיות יהודים, נוצרים, מוסלמים, אנגלים, ארמנים ודרוזים. ביניהם ד"ר אהרון מזרחי, ד"ר בטש (לימים מנהל משרד הבריאות), ד"ר חאמזי, ד"ר עטאללה ג'ובראן, ד"ר שפיק חדאד ועוד. המנהל הראשון של ביה"ח החדש היה ד"ר ג'ון הרברט תומפסוןוהמחלקות היו: מחלקה פנימית, אליה צורפה מחלקת מחלות מידבקות, מחלקה כירורגית, מחלקת נשים, מחלקה פסיכיאטרית וכן מרפאות למחלות מין ושחפת פעילה.
יולי 1938- אירוע רב- נפגעים ראשון

1940
1940
תמונה מ-1940: רופאים במהלך ניתוח
כבר בשנה הראשונה לפעילותו נאלץ ביה"ח להתמודד עם אירוע רב-נפגעים הראשון בתולדותיו. היה זה ב-6- ביולי 1938, כאשר ארגון האצ"ל הטמין פצצה בשוק הערבי בחיפה שהרגה 21 ערבים ופצעה עשרות אחרים שפונו לטיפול בביה"ח.
נובמבר 1940

ב-25 בנובמבר 1940, פוצצה ההגנה את אוניית הגירוש 'פאטרייה', שעגנה בנמל חיפה ועליה מאות מעפילים שנתפסו ע"י הבריטים והיו מיועדים לגירוש לאי מאוריציוס. טעות בהערכת כמות חומר הנפץ הדרוש, גרמה לכך שהאונייה התהפכה על צידה. 260 איש נספו ועוד מאות נפגעו ופונו לביה"ח, שלראשונה בתולדותיו נאלץ להתמודד עם מספר כה גדול של נפגעים.
ינואר 1948 – נפתחה מחלקת יולדות

מחלקת היולדות החדשה, סימלה עבור רבים את השינוי שעבר על העם היהודי וממנה בא

1942
1942
צוות בית החולים ב-1942
ו לעולם חיים חדשים עבור אנשים שאיבדו משפחות שלמות בשואה.
ואולי יותר מכל, מסמלים את רוח התקופה דבריו של ד"ר פרץ, מנהל המחלקה הגינקולוגית, אשר ביצע הפלות בהיותו במחנה דכאו כדי להציל נשים הרות מהגרמנים שהוציאו אז להורג כל אישה שהרתה: "בזמן הנורא הזה ביצעתי כאלף הפלות, ועכשיו עלי להביא לעולם אלף תינוקות יהודיים!"
אפריל 1948 – ביה"ח עובר לישוב היהודי

מייד אחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בכ"ט בנובמבר 1947, התעצמו התקריות האלימות בין יהודים וערבים ברחבי הארץ. בחיפה מנעו ההתקפות על התחבורה מחולים יהודיים להגיע לביה"ח. גם הצוות הרפואי היהודי והפקידות של ביה"ח כבר לא יכלו להגיע לעבודתם וביה"ח התרוקן כמעט מעובדיו היהודים. כמו כן, פונו ממנו כל החולים היהודים, כפי שקרה בכל בתי החולים הממשלתיים בארץ.

1945
1945
שני חוקרים במעבדה מ-1945
הבריטים שכבר החלו לעזוב את הארץ תכננו להעביר את ביה"ח הגדול והחדיש, שנחנך רק לפני תשע שנים, לידי עיריית חיפה. ב-21 באפריל 1948, בעיצומו של המשא ומתן להעברת ביה"ח לרשות העירונית, התקבלה ההודעה שהבריטים מתחילים לפנות את מתקניהם ובסיסיהם בחיפה. למחרת נטשו רוב ערביי חיפה את בתיהם ונמלטו מהעיר, רובם ללבנון. בית החולים עמד כעת לרשות היהודים, אולם הבניין נמצא כמעט ריק לחלוטין. הבריטים לקחו עמם את רוב הציוד ואת שנותר לקחו הערבים.

"סוכם באורח גלוי שד"ר האמזי יצא יחד עם פינוי הפצועים הערבים" סיפר פרופ' ולירו בזיכרונותיו, "וניתנה לו הרשות לצאת באמבולנס של בית החולים עד לגבול הלבנוני, כאשר הוא מבטיח בהן צדקו - שאת האמבולנס יחזיר לביה"ח. אולם אותו אמבולנס, שהתברר שהיה מלא בציוד רפואי, לעולם לא הוחזר".
מאי 1948- הישוב היהודי מקבל באופן רשמי את ביה"ח

1949
1949
תמונה קבוצתית של תלמידות בית ספר לאחיות
עשרה ימים לאחר צאת הבריטים מחיפה, נכנסו לביה"ח אנשי בית החולים רוטשילד, אך באופן רשמי עבר ביה"ח לידי הישוב ב-15 במאי, כאשר פקיד בריטי העביר את ביה"ח לידי גבריאל בודוך, אז גזבר עירית חיפה, שגם שימש ליום אחד כמנהל ביה"ח.

במאי 1948 קיבל לידיו ד"ר רפאל ג'זבין את ניהול בית החולים, לאחר שניהל את ביה"ח של הצבא הבריטי בקנטרה ושימש כסגן מנהל ביה"ח 'הדסה'. ד"ר ג'זבין יכהן בתפקיד תקופה של כ-15 שנים, בהן ישתנה ביה"ח ללא הכר, באופן ניהולו, בתנאי האשפוז ובהתקדמות המדעית והטכנולוגית.
עלזה ילין, ה'מטרון' הישראלית הראשונה

שבועיים לפני כן (2 למאי 48), העבירה 'המטרון' (האחות הראשית של ביה"ח) הבריטית האחרונה, אלז'י או-רורק (Elsie O'Rouk) את התפקיד לעלזה ילין. ילין, שנקראה לביה"ח החדש מביה"ח 'רוטשילד', שם ניהלה את הצוות הסיעודי ואת בית הספר לאחיות, הייתה אישיות מיוחדת במינה וראתה בביה"ח את יעוד חייה.
יוני 1948 - ילדי גשר במנזר הכרמליטים

1950
1950
ביקור של מכובדים בביה"ח ב-1950
באפריל 1948 תקפו כוחות הלגיון הירדני והצבא העירקי את קיבוץ גשר שבעמק הירדן. בעיצומן של ההתקפות, שלא הצליחו להכריע את הישוב הקטן, הוחלט על פינוי האמהות והילדים מהקיבוץ. לאחר נדודים ושהייה במספר מקומות שלא התאימו לקהילת הפליטים המיוחדת, שמע אברהם אמיתי, חבר הקיבוץ, על מנזר הכרמליטים 'זעורה' שנמצא במתחם ביה"ח ועמד נטוש ושומם מאז עזבו אותו הנזירות ב-1936.

האימהות והילדים של קיבוץ גשר עברו להתגורר במבנה האבן של המנזר היפיפה והפכו אותו למעין קיבוץ עירוני ובו חדר אוכל משותף, מכבסה וחדרי מגורים, בלב ליבו של מתחם ביה"ח. ילדי הקיבוץ נשארו במקום במשך שנתיים ויצרו סיטואציה מיוחדת במינה שרק המציאות הישראלית יכולה ליצור. אפילו כמה מתינוקות דור ההמשך של הקיבוץ נולדו שם
ספטמבר 48 – מחזור ראשון בביה"ס לאחיות

1951
1951
רופאים סביב לשולחן. תמונה מ-1951
כשברקע כבר מתחוללת מלחמת השחרור ופצועים מגיעים מידי יום לביה"ח, נוצר צורך מיידי באיוש תפקידי הסיעוד של האחיות הערביות שעזבו. וכך, לאור המחסור באחיות ששרר בארץ, נפתח כבר ב-1 בספטמבר 48, מחזור לימוד ראשון לאחיות בביה"ח תחת ניהולה שלילין.
ב-1 באוגוסט 1948, עבר ביה"ח, שהיה עד אז בהנהלת העירייה, לבעלות ממשלת ישראל.
פברואר 1952- ויקראו לו: רמב"ם

בתחילת 1952 העביר הד"ר יוסף בורג, שר הבריאות בממשלה הזמנית, לידי ראש הממשלה דוד בן גוריון, את רשימת השמות שהציע לבתי החולים הממשלתיים בארץ. הוחלט שהם יקראו על שמם של גדולי הרפואה בתולדות עם ישראל.
תחילה, הציע בורג לקרוא לביה"ח הממשלתי בחיפה "מיימונידס", כפי שכונה הרמב"ם בעולם המערבי. הוא שיתף בהתלבטויותיו את ד"ר ג'זבין וד"ר פאר וזה האחרון עמד על כך שהשם צריך להיות עברי וה

1952
1952
תמונה קבוצתית של אח ואחיות מ-1952
ציע לקרוא לביה"ח – רמב"ם. בורג קיבל את התיקון של ד"ר פאר והעביר את ההצעה לבן גוריון, שאישר, חתם עליה בחתימת ידו.
מאז נקרא שמו – "המרכז הרפואי רמב"ם", על שם הרמב"ם, רבי משה בן מימון, בן המאה ה-12, גדול ההלכה, רופא, פרשן ופילוסוף, שגילם באישיותו את מכלול עולם הרפואה והותיר אחריו עקרונות לחיים בריאים ורפואה מונעת, התקפים גם היום ברפואה המודרנית והמתקדמת.

"היינו ציונים"
פרופ' אלפרד שרמק - דור הראשונים
פרופ' אלפרד שרמק - דור הראשונים

פרופ' אלפרד שרמק, בן 90 וחצי. החל לעבוד בקריה הרפואית רמב"ם ב- 1950 והיה למומחה בכירורגיה כללית, כלי דם ואורולוגיה, ומאבות כירורגית כלי דם בארץ. הוא השתתף בניתוח השתלת הכליה הראשון בישראל, אשר בוצע ע"י פרופ' דוד ארליק.
פרופ' שרמק יצא לגמלאות רק ב- 2003, לאחר 53 שנות עבודה ברמב"ם. לפני כחודש התקיים בביה"ח יום עיון בנושא כירורגיה, תחת הכותרת: מורשתו של פרופ' א.שרמק.
פרופ' שרמק נולד בצ'צ'ין - עיר בין צ'כיה לפולין, שנחצתה לשניים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא התחיל ללמוד רפואה כללית בפראג שבצ'כיה, המשיך ללמוד בווינה שבאוסטריה עד שמלה"ע השנייה קטעה את לימודיו. בחודש מרץ 1950 הוא הגיע לנמל חיפה, ירד מבטן האוניה, והמשיך היישר לביה"ח רמב"ם, כדי להתחיל קריירה מקצועית מפוארת שתסתיים רק כעבור 53 שנה.

"תחילה קיבלנו חדר עם 2 מיטות במחנה העולים כורדני ב'. אח"כ עברנו לגור בביה"ח, בחדר קטן בבניין שמשמש היום את האפסנאות. זה היה שיכון משפחות כמו שיש היום בבסיסים של חיל האוויר ושם גרו הרופאים עם המשפחות והילדים שלהם, כולל מנהל ביה"ח ד"ר גז'בין. זה היה מאוד נוח ומיוחד, גרתי בקומת קרקע ובקומה הראשונה הייתה המחלקה שלי, המחלקת הכירורגית. הייתי אולי אחד האחרונים שעזב את שיכון המשפחות בביה"ח, פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות דירה מחוסר אמצעים. באמצע שנות השישים רכשתי דירה ברמת הדר ומאז אני מתגורר בה מזה 44 שנים".

את השנים הראשונות אחרי הקמת המדינה הוא זוכר בערגה, בעיקר את הגן הגדול שהקיף את מתחם ביה"ח. "היה אידיאליזם, היינו ציונים ובאנו לכאן כדי לבנות מדינה חדשה ויש בי על כך גאווה לא מועטה. הרבה לא היה אז, מעט ציוד שנשאר מהאנגלים ומה שסיפק הממשל הישראלי הצעיר – אבל בשביל כירורגיה לא צריך הרבה. כל מה שצריך זה סכין, מספריים וחוטים..."