קרב חייו

תאריך פרסום: 01/03/2012

פציעה במלחמת לבנון השנייה גרמה לשלמה אזולאי, חקלאי קשוח ושורשי מזרעית, לפוסט טראומה. בעקבותיה הלך מצבו הנפשי והידרדר עד לכדי דיכאון עמוק. במחלקה הפסיכיאטרית בקריה הרפואית רמב"ם עזרו לו לחזור בהדרגה לעצמו. מסע אל הנפש.

קרב חייוקרב חייו

מאת: יעל טל

שלמה אזולאי בן ה- 53, ומשפחתו לא ישכחו לעולם את יום ה־12 ביולי 2006, שעה 9:08 בבוקר. היום בו נחטפו שלושת חיילי צה"ל ופרצה מלחמת לבנון השנייה תפס את החקלאי הדומיננטי מהיישוב זרעית כשהוא נוהג על רכבו לכיוון מטעיו. היה זה היום הראשון לקטיף. בנו האמצעי פיני ירד בבוקר לשטח, וכשהחלו מטחי האש לרעום הוא התקשר לאביו בבהילות שיבוא לחלצו. שלמה לא חשב פעמיים. הארטילריה הכבדה שנורתה מצפון לא הרתיעה אותו, אלא ששני טילי סאגר שנורו על רכבו, גרמו לעצירתו ולפציעה שלו.
שלמה פונה לבית החולים בנהריה כשהוא סובל מרסיסים בכל גופו. ביום השלישי לאשפוז, כשהתבקש לעבור למקלט עם יתר המאושפזים הוא וויתר בחתימתו על המשך האשפוז וחזר לביתו חבוש ופצוע. "יש לי פחד ממקומות סגורים והמוניים", הסביר.
היישוב זרעית, שעל קו הגבול, נראה באותם ימים כמו יישוב רפאים. משפחות רבות התפנו דרומה יותר, אבל האיש החזק שתמיד היה בשליטה וידע למי לפנות ומתי סירב לשמוע על פינוי. הוא המשיך לטפל במשק שלו ולפקוד את חוות הלולים ביישוב גורן הסמוך, שם שימש כמנהל שכיר. גם כשריימונד אשתו בקשה שיעזבו לזמן מה כדי להרוויח מעט שקט וצבירת כוחות, הוא עמד עיקש על החלטתו. איש אדמה לא נוטש את אדמתו. "נשארתי החקלאי היחיד בזרעית שמעבד אדמות. אדמה זו האנרגיה שלי", הוא אומר, "הדבר הכי יקר לי. נטעתי ושתלתי הכול במו ידיי".

עוזב את הבית
המלחמה הסתיימה אבל אז המלחמה הפרטית שלו רק התחילה. "לא ישנתי בלילות, היו לי התקפי זעם, חרדות, חלומות שמנסים לחטוף אותי או שמנסים לפגוע בי", הוא מספר. "בכל פעם שהייתי צריך להגיע למטע, המחשבות עבדו: איך אני מתגונן? מה אני עושה?".
הוא אובחן מסובל מפוסט טראומה. פעם בשבוע התייצב בבית החולים בנהריה לשיחה עם פסיכולוגית, ופעם בחודש שוחח עם פסיכיאטר. "לא באמת טיפלתי בנפש שלי", הוא אומר בדיעבד, "המשכתי לעבוד כרגיל בזמן שהייתי צריך לעצור ולתת לנפש שלי להירגע ולעכל את מה שחוויתי".
גם האישה ריימונד, 51, מרפאה ברפואה משלימה, ושלושת ילדיהם (31, 27, 21) חשו על בשרם את המהפך. ממשפחה נורמטיבית ותאבת חיים הם הפכו למשפחה שראשה נשבר. האיש החזק והקשוח הלך והתפרק לנגד עיניהם. שלמה הפך לאדם כועס, עצבני, חסר שקט, נוטה להתפרצויות זעם. הפרעות השינה הקשות מהן סבל הקשו עליו לתפקד בעבודתו. וכך, שנה לאחר הפציעה, הוא התפטר מעבודתו כשכיר בגורן. גם כשהיה יוצא למטעיו, היה חוזר לאחר זמן קצר , תשוש, מוצא מנוחת מה בקליניקה הפרטית של ריימונד.
בוקר אחד לפני שלוש שנים הבחינה אשתו כי הוא אורז את חפציו במזוודה. "שאלתי אותו לאן הוא הולך", היא משחזרת, "והוא אמר שהוא עוזב את הבית והוא כבר שכר דירה בקיבוץ אילון. חודש ימים הוא לא רצה לראות אותנו. באותם ימים הוא לא היה מסוגל להתמודד עם הבעיה הכי קטנה. הייתה לו הרגשה שהוא מאוים, שאף אחד לא מבין אותו. שחררתי אותו, נתתי לו להבין שזה בסדר ומתי שהוא רוצה לחזור, שיחזור".
בכל הזמן הזה נפל עול המשק על כתפיה. ריימונד, שנמצאת איתו מגיל 12, גילתה בעצמה כוחות שלא הייתה מודעת להם ומצאה עצמה פורקת את כאביה ובדידותה בציור ובכתיבה. אחרי חודש חזר שלמה הביתה שבור, עצוב ובודד.
שמונה חודשים אחר כך שוב החליט במפתיע לעזוב את הבית ולשכור דירה בקיבוץ אילון. הפעם נמשכה הבריחה הזאת כשבועיים. "בסופו של דבר ריימונד הייתה היחידה שטיפלה בי" הוא אומר. "אף אחד לא יכול להבין אותי טוב יותר ממנה".

לא יצא מהמיטה
ההידרדרות הנפשית הלכה והחמירה והפכה לדיכאון עמוק. בראשו של שלמה נרקמו תוכניות אובדניות, אך הוא לא העז להוציאן לפועל. ריימונד נצמדה אליו כמו צל. הטיפול הרפואי שהוחלף לא הראה סימני הצלחה. שלמה הסיר אחריות מכל הדברים שנהג לטפל בהם: בוועד המושב, בבית, במשק. את יומו העביר בשכיבה במיטה ובבהייה בטלוויזיה.
בהחלטה של רגע הוא החליט להשכיר את מטעיו לחמש שנים. "לא הייתה לי ברירה. לא יכולתי לתפקד", הוא אומר. "ברגע שהשכרתי אותם ידעתי שפה זה נגמר, שאין לי לאן ללכת". באיזשהו שלב הוא שוכנע לעבוד בחוות פטריות אצל חברים בזרעית כדי שיהיה לו משהו למענו יוכל לקום בבוקר. "הכנתי לו אוכל בתיק כמו שמכינים לילד קטן", מספרת ריימונד. "ליוויתי אותו לשם וחיכיתי לשעה ארבע שיחזור. כשחזר אמר שהיה בסדר, יום למחרת שוב הכנתי אוכל, הערתי אותו , הוא אמר שנורא קשה לו. שוב ליוויתי אותו והוא חזר הביתה בסביבות השעה אחת. ביום השלישי הוא כבר לא היה מסוגל לקום מהמיטה".
ריימונד התקשרה בדחיפות למטפליו, והם החליטו להפנותו לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית בקריה הרפואית רמב"ם, שם מתמחים בפוסט טראומה ובהלם קרב.

הסרט התחיל
ב־31.8.11 הוא אושפז. חודש ושבוע שהה במחלקה, ובמהלך הזמן הזה הפך לחביב המחלקה. הוא התחבר למאושפזים אחרים, התייצב באדיקות לשיחות עם הצוות והתמיד בפעילויות שונות במסגרת התרפיה בעיסוק.
ריימונד מצידה עשתה את הקו חיפה־זרעית מדי יום, מנסה לשמור על פאסון ולשדר לו ולילדים שהכל בשליטה. רק בלילות לבדה הרשתה לעצמה לפרוק את תחושותיה על הכתב. "המסך נפל והסרט התחיל/ הוא קרס, הוא מפורק, הוא מאושפז", כתבה. "זה לא מומי שהיה, זה מומי אחר... נבלע בפיג'מת פסים שגדולה עליו... המום, מבוהל ולא רגוע".
הצוות הרפואי עטף את שלמה בהבנה וחיבה. בדיעבד יאמרו ריימונד ושלמה שהאשפוז היה המתנה היפה ביותר שקיבלו באותן חמש שנים שחורות. שלמה: "היחס של הרופאים, המעקב היומיומי, ההתעניינות, כל אלה גרמו לי להרגיש שאני בידיים טובות", מסביר שלמה. "שם הבנתי שהייתי צריך לטפל בנפש שלי כמו שאדם חולה בגוף מטפל בגוף שלו".
"כשהאדם מגיע בדיכאון קשה, בשלב הראשון, יהיה הטיפול ממוקד בשיפור המצב הדיכאוני", מסבירה זינה לויטן, פסיכולוגית בקריה הרפואית רמב"ם, שטיפלה בשלמה בתקופת האשפוז. "לטיפולים שממוקדים בטראומה נדרשים כוחות נפש שחסרים למטופל השרוי בדיכאון עמוק. כשהאדם מדוכא פחות ויציב יותר, ניתן להתחיל בתהליך טיפולי ספציפי לטראומה".
"תוכנית הטיפול בשלמה כללה תרופות נוגדות דיכאון, נוגדי חרדה, תרופות לשינה,
פסיכותרפיה פרטנית עם פסיכולוגית, השתתפות בפעילויות הטיפוליות המגוונות במחלקה כמו ריפוי בעיסוק, קבוצות, תמיכה, הדרכה לאשתו ובניית תוכנית לטיפול המשך לאחר השחרור מהמחלקה", מסביר ד"ר כפיר אייזלר, מתמחה במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, שטיפל אף הוא בשלמה. "שלמה גילה מוטיבציה מרשימה ושיתף פעולה בתוכנית. בהדרגה יצר קשרים עם מטופלים אחרים ודיווח על הקלה. הביטוי הרגשי נעשה ער יותר, והמתח פחת. הוא הביע שביעות רצון מכך שקיבל הסבר לבעיה שממנה סובל, ומכך שחלק את מצוקתו עם מטופלים נוספים וקיבל את תמיכתם. שלמה עשה במחלקה צעדים משמעותיים לכיוון ההחלמה, אך עם זאת הדרך עוד ארוכה. הוא גר ממש על גבול הצפון וכל הסלמה במצב הביטחוני עלולה בשלב זה לדרדר את מצבו. עם זאת, תחת טיפול מתאים, שיקומי, פסיכולוגי ופסיכיאטרי, יש לו הזדמנות וסיכוי להמשיך בשיפור, ויתכן אף להחלים".

רעש הטרקטור
בהפוגה קצרה בין יום כיפור לסוכות הוא שב לביתו בזרעית ומצבו החל להידרדר שוב. "חזרתי מיד למחלקה", הוא מספר, "שם איזנו אותי תרופתית. הצוות שהבין שאני חייב מסגרת ועמד על כך שאתקבל לאשפוז יום בבית החולים בצפת בסטודיו "גשר לקשר".
ואכן שלוש פעמים בשבוע הוא מתייצב בסטודיו, מצייר, עובד בפלסטלינה, נרגע. פעם בשבוע הוא נפגש עם פסיכולוגית. "אני מרגיש שכל עוד אני נמצא במקום שבו נפגעתי אני לא יכול להשתחרר מהטראומה. לפני כמה שבועות נפלו קטיושות באזור. נכנסתי למתח ולא יכולתי להירדם, למזלי למחרת בבוקר הייתה לי שיחה עם הפסיכולוגית אחרת לא הייתי זז מהמיטה".

למה אתם לא עוזבים את זרעית?
"חשבנו למכור את המשק אבל ידענו שלא נקבל מחיר ריאלי והחלטנו לוותר. מה שמחזיק אותי היום זה הריפוי בעיסוק בצפת, כשאני מנותק מהכול"

מה האפיזודה הקשה ביותר הזכורה לכם מחמש השנים שחלפו?

שלמה: "אני שוכב במיטה ואומר לריימונד שאני לא רוצה לקום. רוצה למות. גוש בשר שלא רוצה לחיות".
ריימונד: "בעבר זה היה משק פעיל מאוד אבל בגלל המחלה הכול נדם: הטרקטורון, הטרקטורים. שלמה שכב במיטה והיה נדמה ששום דבר כבר לא זז אצלנו. בוקר אחד אחרי האשפוז הוא הניע את הטרקטור. יצאתי עם חיוך גדול ואמרתי : וואוו, כמה זמן לא שמעתי את הרעש הזה"!

שלמה, מה הדבר שהיית הכי רוצה לעשות?

"לחזור ולעבוד את האדמה. האדמה היא מקור החיים שלי".


פוסט טראומה | כל אדם נמצא בסיכון פוטנציאלי

גורמי הסיכון המוגבר, התסמינים והטיפולים. ד"ר שרה מרמור, סגנית מנהל המחלקה הפסיכיאטרית ומנהלת יחידת האשפוז בקריה הרפואית רמב"ם משרטטת קווים לאופייה של ההפרעה הקשה

מהי פוסט טראומה?
זו הפרעה שמתפתחת לאחר שאדם נחשף או שהיה עד לאירוע טראומטי חמור, שכלול בו איום ישיר על חייו או על שלמותו הפיזית. בזמן האירוע הוא הגיב בתחושת אימה וחוסר אונים.
סוגי האירועים הטראומטיים: מלחמה, תאונות דרכים, אונס, תקיפה פיזית, שבי, אירוע טרור, התעללות בילדות, אסון טבע.
ההפרעה מוגדרת כהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD ) אם היא נמשכת מעל חודש מאז קרתה הטראומה, וגורמת למצוקה ניכרת או לפגיעה בתפקוד.

מהם גורמי הסיכון ולמה זה קורה לאנשים מסוימים ולאחרים לא?
מרבית האנשים שנחשפים לטראומה לא יפתחו את ההפרעה. עם זאת, כל אדם נמצא בסיכון פוטנציאלי לכך. זוהו כמה גורמי סיכון שבנוכחותם יש סיכון מוגבר:
גורמים שלפני הטראומה: כגון טראומה קודמת, הפרעה פסיכיאטרית קודמת, נטייה גנטית, גורמים נוירו־ביולוגים.
גורמים הקשורים לטראומה: כגון מידת חומרת הטראומה, טראומה המלווה בפציעה גופנית, טראומה הנגרמת על ידי אדם.
גורמים מאוחרים: כגון היעדר מערכת תמיכה חברתית, שימוש בסמים או באלכוהול, קיום הליך משפטי הקשור לתביעת פיצויים.

מהם תסמיני התופעה?
הסימפטומים מתחלקים לשלוש קבוצות:

  1. הקבוצה הראשונה, חוויה מחדש של הטראומה (זיכרונות חוזרים וחודרניים, חלומות חוזרים ומעיקים, פלש־בק, מצוקה ניכרת נפשית וגופנית בזמן חשיפה למשהו שמזכיר את האירוע הטראומטי).
  2. הקבוצה השנייה של הסימפטומים כוללת הימנעות עקבית מגירויים הקשורים לטראומה (מחשבות, רגשות, פעילויות, מקומות ואנשים המזכירים את הטראומה) והקהיה של התגובתיות הכללית (קושי לזכור פרטים מהאירוע, ירידה ניכרת בעניין או בהשתתפות בפעילויות חשובות, הרגשה של זרות וניתוק מאחרים, קושי לחוש רגשות חמים כלפי אחרים).
  3. הקבוצה השלישית כוללת תסמינים עקביים של עוררות מוגברת (קשיים בשינה, קשיים בריכוז, רוגז, התפרצויות כעס, דריכות יתר, תגובת פחד מוגזמת).

מהי שכיחות התופעה באוכלוסיה?
על פי מחקרים שנעשו ב־20 השנים האחרונות בארצות המערב, שכיחות החשיפה של האוכלוסייה לאירועי טראומה היא גבוהה. עם זאת, רוב הנחשפים לא יפתחו הפרעה פוסט־טראומטית.
מבין אנשים שחוו אירוע טראומטי כ־% 15־ 20% יפתחו את ההפרעה, כמחציתם יחלימו תוך שלוש שנים, והנותרים יישארו עם הפרעה מתמשכת.
לאדם יש סיכוי של 8% לחלות בהפרעה במהלך חייו. ל־10%־15% נוספים יש סיכוי לסבול מצורה קלה יותר, חלקית, של ההפרעה. השכיחות גבוהה יותר בנשים וכן במבוגרים צעירים.

האם קיים הבדל בין גברים לנשים?
נשים פגיעות יותר ל־PTSD ומפתחות את ההפרעה בשכיחות גבוהה יותר (פי שניים). באשר לאירוע הגורם: בנשים שכיחים יותר אונס ומעשה מגונה כאירוע מקדים וגורם בעוד שבגברים שכיח יותר תאונות דרכים וקרבות כאירוע מקדים וגורם.

אילו טיפולים מוצעים ללוקים בפוסט טראומה?
הטיפול הוא אתגר: החולה נמצא במצוקה קשה, תפקודו ירוד ומשפחתו סובלת.
על הטיפול להיות כוללני: לכלול תרופות, פסיכותרפיה, התערבות משפחתית.
מבחינת טיפול תרופתי: נעשה שימוש להקלת הסימפטומים בתרופות נוגדות דיכאון (שהן גם בעלות השפעה נוגדת חרדה), משפרי שינה, מייצבי מצב- רוח ועוד, אך התוצאות אינן מספקות במקרים רבים.
כיום אין בנמצא תרופות שהוכחו כיעילות באופן מובהק לטיפול בהפרעה. בפועל, נעשה שימוש בתרופות שנועדו במקור לבעיות אחרות, כגון: נוגדי דיכאון, נוגדי חרדה, תרופות אנטי פסיכוטיות ומייצבי מצב רוח. במקרים רבים התוצאות אינן מספקות.
מבחינת פסיכותרפיה: השיטות המובילות כיום מבוססות על גישה קוגניטיבית־ התנהגותית. הרעיון המרכזי הוא להשיב את הנפגע בזמן הטיפול לחוויה של רגעי הטראומה, תוך התמודדות יעילה יותר ומציאותית יותר בעזרת המטפל, וכן ללמדו להילחם בהתנהגות ההימנעותית.
ישנן עדויות מחקריות מצטברות ששיטות אלה יעילות. בעיקר יש תמיכה מחקרית לשיטת "החשיפה הממושכת" (P.E.- PROLONGED EXPOSURE) שהיא ביסודה טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, המותאם ספציפית לטיפול בהפרעה פוסט־טראומטית.
יש מקום גם לקבוצות תמיכה של מטופלים, וכן מתן הדרכה ותמיכה לבני המשפחה.

ייעוץ רפואי:
ד"ר שרה מרמור, סגנית מנהל המחלקה הפסיכיאטרית ומנהלת יחידת האשפוז בקריה הרפואית רמב"ם.
ד"ר כפיר אייזלר, מתמחה במחלקה הפסיכיאטרית בקריה הרפואית רמב"ם.