04:00
ארבע לפנות בוקר. צפירות האמבולנס קורעות את הרחובות השוממים של שכונת בת-גלים ומהדהדות עד הכניסה לבית החולים. בתוך האמבולנס רוכנים הפרמדיקים על בחור כבן 40 שלקה באוטם שריר הלב.
האמבולנס לא נכנס בשער הראשי, הוא מגיע מאחורה ועושה את דרכו ישירות ליחידת טיפול נמרץ לב במסלול עוקף חדר מיון. זוהי רוטינה החוזרת על עצמה באחוז גבוה מהמקרים. רוב החולים מגיעים לכאן במצב של אירוע ונהגי האמבולנס כבר למדו לעשות הכל כדי לחסוך זמן. עכשיו כל שנייה היא קריטית. מושג הזמן, הכל כך חמקמק, הוא כאן מושג מוחשי מאין כמוהו. "זמן זה חיים, זמן זה שריר לב שניתן להציל", יגדיר לנו אח"כ פרופ' חיים המרמן, את המוטו של יחידת טיפול נמרץ לב.
05:30
שקט של בוקר חדש עוטף את מדשאות הביתנים של הקריה הרפואית רמב"ם. השמש עולה מהנמל, שולחת קרניים מלטפות של יום חדש וחושפת שלט לא גדול עליו כתוב: "המחלקה הקרדיולוגית – היחידה לטיפול נמרץ לב". זוהי היחידה העומדת במרכז המחלקה הקרדיולוגית, הן מבחינת המיקום והן מבחינת הקונספציה. כאן מקבלים את החולים המסובכים, הדחופים והמורכבים ביותר, שרובם עברו אירוע לבבי או סיבוך הקשור בקרדיולוגיה דחופה ושזקוקים לטיפול מהיר מאוד. הירות היא שם המשחק בביתן הקטן הזה, השוכן בין המדשאות לבין הים. בחוץ אין כמעט תנועה וגם הים שקט ורגוע. שום דבר מסביב לא מרמז על הדרמה המתרחשת עכשיו בתוך המחלקה.
מעל מיטתו של הבחור הצעיר, שהגיע לפנות בוקר עם אוטם בשריר הלב, רוכנים הרופאים והאחיות ומבצעים בו החייאה. זהו קרב לחיים ולמוות. אבל נתוני הפתיחה הם הפעם לרעת הרופאים והבחור הצעיר, הנלחם עכשיו על חייו. כבר לפני חמישה ימים הוא הרגיש כאבים בחזה, אבל הוא התעלם, המשיך בחייו כאילו הכל בסדר ולא הלך להיבדק. רק כשהוא כבר התמוטט בבית, רק אז - מיהרו להזמין אמבולנס ולהחיש אותו לביה"ח. חמישה ימים שלמים, שיכולים היו לשנות את התמונה מהקצה אל הקצה.
פרופ' חיים המרמן
08:30
אין דבר שמתסכל יותר את פרופ' חיים המרמן כמו מקרה שכזה. "זה כל כך מעציב אותי" הוא אומר, " אם הוא רק היה מגיע קודם... אסור לטמון את הראש בחול בכל מה שקשור לכאבי חזה. חייבים למצוא את הדרך הכי מהירה להגיע אלינו כי חבל על כל דקה. כיום יש לנו את האמצעים לטפל ישירות בגורם ולהביא לפתיחה מהירה של העורק. ככל שעושים זאת יותר מהר ניתן להציל חלק גדול יותר משריר הלב. לפני 30 שנה יכולנו רק לחלום על אמצעים שכאלה, כיום רוב החולים מחלימים".
אז, לפני 30 שנה, התחיל כאן פרופ' המרמן את ההתמחות שלו. לא עברו 15 שנה והוא כבר התמנה למנהל היחידה. פרופ' המרמן, כיהן בשנתיים האחרונות כיו"ר החוג הישראלי לטיפול נמרץ לב. אדם מרשים ונעים, ניכר בו שהוא מלא ידע כרימון. הוא מתנסח בבהירות, מדבר בגובה העיניים, אם יש דמות אידיאלית של רופא, שהיית רוצה שיקבל את פניך בזמן אירוע – זהו האיש.
אסתי אייזנמן
10:00
אסתי אייזנמן כבר שלוש שעות בתוך המשמרת. היא כאן האחות הראשית, או כהגדרתה: "מנהלת הטיפול הסיעודי ביחידת טיפול נמרץ לב". חיפאית, אחות בכל רמ"ח אבריה, שכבר 15 שנה עושה את התפקיד. זוהי יחידה קטנה ואינטימית, רק תשע מיטות בכל היחידה וזה אומר יחס של אחות אחת על כל שלושה חולים. לשם ההשוואה, במחלקות 'רגילות' היחס הזה יכול להגיע לאחת לעשר ואפילו אחת ל- 12חולים. אך הגודל של היחידה הוא גם חלק מהייחוד שלה - כל מיטה כאן היא בעצם יחידה רפואית בפני עצמה, הנמצאת בחדר נפרד. כולן מסודרות בחצי גורן עם קיר זכוכית הפונה למרכז השליטה והבקרה, הממוקם במרכז היחידה ושממנו ניתן לראות את כל החולים, כל הזמן. "לא רק לנו חשוב לראות אותם" אומרת אסתי, "גם לחולים זה מאוד חשוב. זה מצב של חרדה עצומה ורק לראות אותנו נותן להם ביטחון".
גלית אהרוני היא מזכירת המחלקה, המשמשת כצומת העצבים המרכזי. הכל מנותב דרכה בנועם, ביעילות ובזריזות. מעליה, מעל מרכז השליטה, תלויים צגי טלוויזיה גדולים וצבעוניים, המציגים בכל שנייה נתונה את אותות החיים של החולים. אם תרצו, הנה תרגום פשוט של תמצית החיים לקווים ומספרים: דופק, לחץ דם, מצב נשימה וכיו"ב. יש רגעים ויש מקומות כמו כאן, שהמספרים הללו זה כל מה שנשאר חשוב בחיים. שרק יישארו יציבים, שרק יישארו במסגרת הנורמאלי, שרק יישארו...
12:52
החולה הצעיר ביותר שהגיע לכאן היה בן 21. המבוגר ביותר היה בן 104, שעבר התקף לב, יצא מכאן והמשיך בחייו. למרות, שהמחלקה הזו היא מעין קפסולה נטולת זמן, הפועלת במתח מתמיד ובאותה רמת ניטור וטיפול 24 שעות ביממה, מנסים ליצור לחולים איזושהי הרגשה של יום ולילה, ע"י הורדת רמת הפעילות השוטפת. כלומר, את התחזוקה, הניקיון, הדרכת החולים והמשפחות וכד', עושים ביום. גם הביקורים מוגבלים רק לשעתיים ביום, בין 11:00-13:00. המשפחות נכנסות, נבלעות כל אחת בחדר. אבל הכל עדיין מתרכז כאן בחלל אחד קטן. כולם רואים את כולם, כולם מכירים את כולם, זמינים לשאלה, למילה של תקווה. "למשפחות אני תמיד מסבירה שהשעות הראשונות הן הקריטיות" אומרת תמי ארדיטי, סגנית האחות האחראית."ככל שמתרחקים מהאירוע גדלים הסיכויים להחלים ממנו".
16:10
רגע של הנאה. חולה שהיה מאושפז לאחר אוטם קשה והנשמה ממושכת, נכנס מלווה באשתו, להיפרד ולהודות. "אני מרגיש כמו חדש" הוא אומר לתמי ארדיטי. גם היא כבר 15 שנים ביחידה, אקדמאית, בוגרת קורס טיפול נמרץ, אקדמאית ומיומנת בכל מצבי החירום, כמו כל אחת מ- 18 האחיות העובדות ביחידה. כל אחת מהן פשוט מצילת חיים במלוא מובן המילה. זו העבודה שלהן והן עושות אותה עם כל הלב והנשמה.
"מכאן לא הולכים הביתה" אומרת אסתי אייזנמןוממהרת להסביר: "מכאן עוברים החולים ליחידת האשפוז הקרדיולוגית אחרי שמצבם התייצב". סך הכל מתקבלים ליחידה כ-1,000 חולים לשנה, כלומר 2-3 ביום, כאשר זמן השהייה עומד על 2-3 ימים בממוצע. למעלה מ-70% מהחולים המגיעים לכאן עוברים צנתור דחוף – ביום ובלילה, מה שהופך את היחידה לקרדיולוגיה פולשנית לפרטנר הצמוד והקרוב ביותר שלהם.
18:02
"מחלות לב הן עדיין גורם התמותה מספר אחד, בישראל ובעולם המערבי, הן בגברים והן בנשים". אומר פרופ' המרמן, "כלומר, למרות הדימוי הגברי של התקפי הלב, זהו גורם התחלואה מספר אחד גם בנשים, יותר מסרטן שד". כאילו כדי לקעקע סופית את הדימוי הגברי הוא מוסיף ש"אצל נשים תחלואת הלב הרבה יותר קשה מאשר בגברים".
"גם ברוסיה הסטטיסטיקה דומה". אומר
ד"ר מיכאל קפליוביץ והוא יודע על מה הוא מדבר. ד"ר קפליוביץ הוא סגן מנהל היחידה, הכוללת סך הכל ארבעה רופאים. לפני 27 שנים הוא עלה לארץ ממוסקבה, מביא עימו ידע עצום ומסירות אין סופית, שאין לה קשר ללימודים, אלא רק לאישיות. גם שם הוא עבד כקרדיולוג, במחלקה דומה לזו. בתשובה להשוואה המתבקשת מרים ד"ר קפליוביץ כתף, "קשה מאוד להשוות, מדובר בזמנים שונים, בשיטות שונות...".
ד"ר מיכאל קפליוביץ
22:30
צילו של האירוע עם הבחור הצעיר שהגיע בארבע לפנות בוקר, מרחף מעל היחידה כל היום. למרות, שכולם יודעים שלא היה הרבה מה לעשות אחרי שהוא שכב חמישה ימים בבית. ולמרות, כמו שפרופ' המרמן הסביר, "הוא בא עם אוטם ענקי שכבר אי אפשר היה להציל אותו", זה עדיין אירוע קשה, שמרחף באוויר ומסרב להתפוגג. עכשיו אירנה מעבירה ניגוב אחרון על דפנות המיטה בה הוא שכב, מכינה אותה לקלוט את החולה הבא. סטטיסטית, יש לו סיכויים טובים מאוד לצאת מכאן בריא ולהמשיך בחייו, אם רק יגיע בזמן. "שיעור התמותה בתוך כותלי בית החולים ירד מכ- 30% לפני 30 שנה - לאחוזים בודדים" מספר פרופ' המרמן בנימה אופטימית, " וזה הולך ויורד באופן מתמיד, כאשר רוב החולים שבים לביתם לחיים תקינים ורגילים".
