ולאחר שביליתי 3 שנים ראשונות באינסוף מעבדות, חדרי הרצאות ותרגולים…
ולאחר שביליתי 3 שנים נוספות "קליניות", משתרך אחרי מדריך כזה או אחר, מתלונן על יותר מדי חולים ומעט מדי הרצאות או להיפך…
ולאחר שנותקתי מהמציאות היומיומית וביליתי חצי שנה בבית בתקופת בחינות הרישיון הזכורות ברעדה…
הגעתי כלאחר כבוד ביום הראשון של תקופת ההתנסות הקלינית, קרי הסטאז', עם תחושת הבטן, כי אני לא יודע הרבה, וגם את שאני יודע, אני יכול אולי להרצות אך לא לישם לחולה.
הימים הראשונים, לכולנו אני מניח, היו ימי הלם, רווי פלפיטציות וחרדות, הכל קשה ולא ברור, וכולם יודעים הרבה יותר ממך, ועדיין ברשימת החולים יש מספר שמות ששמך מתנוסס לידם, עליהם אתה אמון....בעתה.
אך זה נכון לכל סטאז'ר בכל מקום בעולם, וזו אולי הנחמה היחידה.
אט אט, עם מספיק הדרכה ורצון, אני מגלה כי לא ביזבזתי לחלוטין את זמני בפקולטה בקריאת אותם ספרים, וכי לאחר שנרכשת "התוכנה להמרת ידע תאורטי לפרקטי", כל העניין הופך למוכר יותר.
ומדוע בי"ח רמב"ם הוא מקום טוב עבור תקופת הסטאז' ?
אכן רופאים רבים מלמדים ומשקיעים אנרגיה בהסברים, ואכן הפעילות האקדמאית במרבית המחלקות מושרשת בשגרה היומיומית, ועבודת מחקר רבה נעשית, אך זו לא הסיבה העיקרית.
שכן בעיני, למידה היא פעילות אקטיבית, של הרודף אחר הידע, ולא פאסיבית, בביקורים מודרכים ושאר פעילויות מחלקתיות.
בי"ח רמב"ם ייחודי בעיני אל מול מוסדות אחרים בעיקר באוריינטציה האקדמאית המובנית, ובזאת אני מתייחס להגדרות המערכת.
ההתייחסות לסטאז'ר ברמב"ם הינה כרופא לכל דבר, הן במובן שחתימתו תקיפה על כל מסמך או כל הזמנת בדיקה, הן כי רשאי לכתוב הוראות טיפול תקפות, לקבל חולים, והן כי רשאי לעשות תורנויות במחלקות שונות כתורן ראשון כאשר תמיד במחלקה פנימית אחרת ובמיון ישנם רופאים הנותנים גיבוי מלא בתורנות מה שמגביר את תחושת הביטחון אצל הסטאז'ר. יתרה מכך, היחס של הצוות הרפואי על כל דרגותיו אל הסטאז'ר הוא כאל רופא לכל זכות וחובה. וזאת להדגיש, תחת פיקוח וייעוץ, כל אחד בהתאם לרמת העצמאות איתה חש בנוח, אך המערכת מאפשרת לך ביטוי מלא, המוגבל רק ע"י הסטאז'ר עצמו.
ולמרות שכולנו חושבים כי עדיף שמישהו אחר יחתום, וכי שולייתיות זו הדרך הבטוחה יותר, אני רוצה להצהיר ממקור ראשון כי כאשר אתה חתום, וכאשר ההחלטה היא שלך (בייעוץ עם הצוות הרפואי הבכיר יותר, אך שלך), גרף הלמידה הופך חד ותלול.
בראייתי האישית, יכולתי האישית לנהל מקרה, טיפול בחולה, החייאה, או כל מצב אלקטיבי או חירום, הכפילה עצמה עם כל תורנות בה שימשתי כתורן ראשון.
ודווקא עבורי, בעל הנטייה הכירורגית האישית, היה חשוב פי כמה שתקופת ההתנסות במחלקות הפנימיות תהיה אפקטיבית ופרודוקטיבית, שכן זה כל המטען היישומי בנושאים אלו שאשא עמי במהלך חיי.
וכך גם לגבי מחלקות הילדים והכירורגיה.
ולבסוף אסכם, כי לדעתי, בוגר תקופת הסטאז' ברמב"ם, שעשה את תפקידו נאמנה, מסיים תקופה זו מצויד היטב בכלים תאורטיים וישומיים בתחילת דרכו המקצועית, אותם כלים שמחד מתורגמים להצלת חיים, ומאידך מקלים על ההסתגלות לתקופת ההתמחות.
הרופא הטוב, הוא זה המעורה בשאר תחומי הרפואה, ובעיקר באושיות הרפואה כדוגמת הרפואה הפנימית, ילדים וכירורגיה, מעבר ליכולתו בתחום מומחיותו.
* כיום ד"ר אור כהן-ענבר הוא רופא מומחה במחלקת נוירוכירורגיה בבית החולים רמב"ם (בימים אלה שוהה ב Fellowship באוניברסיטת וירג'יניה)