יציאות סדירות נחשבות כסימן לבריאות, על אחת כמה וכמה כשיש בסביבה אמא פולניה. הרבה הורים לילדים עם עצירות מאמינים, ששהייה ממושכת של צואה במעי מביאה לפיזור רעלים לדם - מה שכמובן איננו נכון. לאור כל זאת, לא מפליא שהתלונה השכיחה ביותר בילדים, הקשורה לדרכי העיכול, היא עצירות.
אין מחקרים על השכיחות המדויקת של תלונה זו באוכלוסיה, אך העובדה היא, שכ-3% מהפניות לרופאי ילדים וכ-25% מהפניות לגסטרואנטרולוג ילדים, מקורן בעצירות.
למילה עצירות יש משמעות שונה אצל כל אדם, ומכאן הקושי באיסוף מידע על המצב הנורמלי. העצירות היא מצב, שבו היציאות מעוררות אי נוחות או שתכיפותן קטנה מהרגיל. אדם הלוקה בעצירות "מייצר" צואה נוקשה, שקשה להפרישה, ועלול לחוש שהחלחולת (החלק הישר והסופי של המעי הגס) לא התרוקנה לחלוטין.
האיגוד האמריקאי לגסטרואנטרולוגיה ילדים הגדיר עצירות בילדים, כ"תלונה על יציאה מעוכבת ( NASPGAN ) או קשה, שנמשכת לפחות שבועיים וגורמת לחולה סבל ממשי".
קל יותר לקבוע סטנדרטים לגבי תדירות יציאות, מאשר לגבי נפח, מירקם או דרגת מאמץ בעת יציאה. התדירות הנורמלית במבוגרים היא בטווח שבין 3 יציאות ליום ל-3 יציאות לשבוע. אצל ילדים, התדירות הנורמלית היא 4 יציאות ליום בשבוע הראשון לחיים, עם ירידה הדרגתית ל-2 יציאות ליום בגיל שנתיים. לתינוקות יונקים יש יציאות בתדירות שונה לעומת תינוקות המוזנים בפורמולות. אצל תינוק יונק ייתכנו 7 יציאות ליום ועד יציאה אחת לשבוע, כל עוד נמשכת ההנקה.
ד"ר דרורה ברקוביץ
סיבות לעצירות
אין כמעט אדם, שלא חווה לאורך חייו אירוע של עצירות - אם במהלך מחלת חום, או בטיול, שבו לא היו שירותים נאותים. חשוב להבין, שעצירות היא סימפטום ויכולה לנבוע מסיבות רבות. אצל יותר מ-95% מהילדים העצירות היא פונקציונלית ולא נובעת ממחלה.
התלונות השכיחות של ילד עם עצירות הן: כאב בטן, תפיחות הבטן, כאב בפי הטבעת, התלכלכות ויציאות דמיות. כמעט לכל עצירות כרונית קדם אירוע חריף, שהתחיל השתלשלות כרונית. האירוע החריף משתנה ויכול לנבוע משינוי בתזונה (מעבר לחלב פרה, למשל), מלחץ לחינוך לניקיון, כאשר הפעוט נדרש לתת יציאות בשירותים ולא בחיתול המוכר, (לעיתים עוד לפני שיש את הבגרות המתאימה ללימוד התהליך), או ממעבר לסביבה שבה השירותים זרים ולא נעימים (גן חדש, בי"ס).
בעת האירוע החריף, הצואה שמשתהה ברקטום הופכת להיות קשה, משום שהגוף ממשיך את ספיגת המים מתוכה. היציאה הופכת אז לפעולה מכאיבה, ולעיתים ייתכן גם קרע ברירית פי הטבעת (פיסורה). הילד מבקש למנוע את החוויה המכאיבה ע"י עצירת מתן הצואה, וכך מתחיל מעגל סגור. כשמופיע גירוי למתן צואה, הילד משתדל למנוע את הכאב – צורח וסוגר את פי הטבעת. ההורים, מצידם, מפרשים התנהגות זו כמאמץ למתן צואה. אגירת הצואה ברקטום מביאה להרחבה שלו ולירידה בדחף למתן צואה. בשלב זה, תתכן בריחת צואה ( ,(Soilingאשר מעוררת אי נעימות בגן או בבית הספר. וההורים, שעד עתה לא היו מודעים לעצירות של ילדם, ממהרים לייעוץ.
כיצד נזהה שהילד שלנו סובל מעצירות:
» כשהילד בוכה בעת יציאה.
» כשהצואה קשה מאוד, ולעיתים בקוטר גדול.
» כשמופיעים פסי דם על הצואה.
» כשהילד מתלונן על כאבים בבטן או בפי הטבעת.
» כשהילד מתלונן על נפיחות בבטן.
» כשמופיעה התלכלכות (יציאה בלתי רצונית). |
עצירות כתוצאה ממחלה
בדיקת הילד תיתן אינדיקציה - האם יש צורך לברר אפשרות של מחלה אורגנית, שהביאה לעצירות. הסיבה האורגנית השכיחה ביותר היא מחלת 'הירשפרונג' (Hirschprung). מחלה מולדת, שבה תאי עצב, השולטים בהתכווצויות של המעי הגס, לא מתפתחים (כבר בשלב העוברי) בחלק מסוים של המעי. כתוצאה מכך, חלק זה במעי נעשה צר וחוסם את מעבר הצואה. שכיחותה של המחלה: 1 לכל 5,000 לידות, והיא שכיחה פי 4 בזכרים.
במצב הקלאסי, שבו הקטע הנפגע כולל את הרקטו-סיגמואיד (החלק התחתון של המעי הגס), התסמינים באים לידי ביטוי כבר בשבועות הראשונים לחיים (הקאות, נפיחות של הבטן ועצירות קשה) ולכן היא מאובחנת בד"כ כבר בגיל הינקות. כאשר הקטע הפגוע הינו קצר וכולל רק את הרקטום, יתכן שהמחלה תאובחן רק בשלב מאוחר ורק בעקבות עצירות מתמשכת. האבחנה עצמהמתבצעת ע"י דגימה (ביופסיה) והטיפול הוא ניתוחי.
מצבים אורגנים פחות שכיחים, המתבטאים בעצירות, כוללים: מבנה לא תקין, כמו היצרות של פי הטבעת, פגיעה בעמוד שידרה; מחלות רב-מערכתיות, כמו 'תת-תריסיות היפרקלצמיה'; לקיחת תרופות, כמו תכשירי ברזל או סותרי חומצה; מחלות 'הכרסת' (צליאק) וציסטיק פיברוזיס (CF).
כיצד נמנע עצירות:
» הקפדה על שתיה מרובה.
» אכילת מזון עשיר בסיבים, כמו פירות, ירקות, לחם מקמח מלא, דגנים וכד'.
» הקפדה על פעילות גופנית קבועה.
» יצירת התניה ליציאות לאחר ארוחות. |
מטרת הטיפול בעצירות היא לרכך את היציאות ולהביא להתניה של מצב תקין. כלומר, ליציאה סדירה ללא כאבים. הטיפול התרופתי בעצירות אצל ילדים כולל מרככי צואה, ולא משלשלים כמו אצל מבוגרים, כדי לא ליצור תלות. מרככי הצואה המקובלים בילדים הם חומרים 'אוסמוטיים', שאינם נספגים ולכן סופחים אליהם מים.
לעיתים, אם יש גושי צואה קשים ברקטום, יש צורך לרוקן אותם בעזרת חוקן. המשפחה מקבלת הדרכה לשינוי הרגלי התזונה, כולל העשרת המזון של הילד בסיבים והקפדה על שתייה בכמות מספקת.
כדי למסד את מתן היציאות, הילד מודרך לשבת בשירותים לאחר ארוחות במשך 5-10 דקות, כדי לנצל את העובדה שבעת הרחבת קיבה ישנו דחף לריקון הרקטום - מצב המכונה גם 'רפלקס גסטרו-קולי'.
כאשר מתפתח הרגל של מתן יציאות סדיר, יורדים בהדרגה במינון מרככי הצואה. לא מפסיקים באופן חד את השימוש במרככים, מאחר שתיתכן נסיגה למצב של צואה קשה והתחדשות המעגל של כאב ועצירות. לכן חשוב לעשות זאת בהדרגה, בתהליך הנמשך מספר חודשים. אם הילד לא מגיב לטיפול, יש לברר אפשרות של מחלה אורגנית.
מתי לפנות לרופא
» כשהילד סובל, מתלונן על כאבי בטן, בוכה בעת מתן יציאה.
» כשמבחינים בצואה דמית.
» כשמבחינים בהופעת התלכלכות.
» אם לילד אין יציאה במשך שבוע. |
שיטת 'ביו-פידבק'
בילדים בוגרים ניתן לנסות שיטת טיפול של ביו-פידבק (Bio feed back). הרעיון בשיטה זו הוא ללמד את הילד תגובות נכונות של הרפיית פי הטבעת לנפחים קטנים והולכים. זה נעשה באמצעות בלון, המוחדר לרקטום, ולמעשה מחקה את גוש הצואה ברקטום. בספרות הרפואית מדווח על הצלחות טובות ב-75% מהמטופלים, אך מכיוון, שלילדים יהיה קשה להבין את הנדרש לבצע ולעמוד בחוסר הנעימות של התהליך, יהיו מעט ילדים שיופנו לשיטת טיפול זו.
ההצלחה של הטיפול בעצירות לטווח ארוך עדיין אינה ברורה, כי ברוב המחקרים לא בוצע מעקב עד הבגרות. כ-20% מהילדים עם עצירות ימשיכו להיות מבוגרים עם עצירות. ההצלחות בטיפול פחות טובות, אם העצירות מתבטאת בגיל צעיר מאוד (מתחת לגיל שנה) ואם יש היסטוריה משפחתית של עצירות.