כתבי 'אדם' העבירו 24 שעות ביחידה לקרדיולוגיה פולשנית, במקום בו ההבדל בין החיים והמוות הוא באמת ההבדל בין השחור והלבן שעל המסך
מאת: כתבי 'אדם'
04:25
צלצול הטלפון מקפיץ את ד"ר אריאל רוגין ממיטתו. בקצה השני של הקו נמצא תורן היחידה לטיפול נמרץ לב. "גבר בן 52 הגיע למיון עם סימני התקף לב בדופן הקדמית" הוא מדווח ומוסיף: "הסימנים החלו לפני כשעה".
לד"ר רוגין, מ"מ מקום מנהל היחידה לקרדיולוגיה פולשנית ברמב"ם, אין צורך להסביר את המשמעות - הרופאים קוראים לשעה הזו "שעת הזהב" (Golden Hour), זהו חלון הזמן בו יש לפתוח את החסימה בעורק. כל עיכוב נוסף מעלה את הסיכוי לתמותה ויוצר נזק בלתי הפיך לשריר הלב.
ד"ר רוגין מורה לתורן להזעיק את הצוות הכונן מביתו.
פרופ' ביאר וד"ר קרנר
05:00
30 דקות אח"כ, בחוץ חושך, השמש עדיין לא דחקה את הירח ממקומו. בפתח המחלקה לקרדיולוגיה פולשנית בקריה הרפואית רמב"ם, נבלעים במהירות עקיבא הובר, הטכנאי הראשי של המחלקה וסילביו כהן האח אחראי, שהוקפצו בבהילות מבתיהם. ד"ר רוגין כבר שם, רואה את החולה מוכנס בדחיפות לחדר צנתורים מס' 1 במכון הלב.
תוך דקות החולה מוכן. ד"ר רוגין דוקר את עורק המפשעה מימין ומתחיל להשחיל את הצנתרים הדקים במעלה העורק. מדובר בחוט גמיש, בקוטר של 2 מ"מ, המושחל לעורק שקוטרו כ-4-3 מ"מ בלבד. ברגע שהוא רואה על מסך הטלוויזיה שהצנתרים הגיעו למוצא עורקי הלב – הוא עוצר. בנקודה הזו מוזרק דרכם חומר ניגוד, שצובע את העורקים בצבעים של שחור ולבן. זהו שלב האבחון. הצוות מביט בדריכות במסכים התלויים לפניו ולומד את האנטומיה של העורקים הכליליים, המספקים חמצן לשריר הלב. חומר הניגוד צובע את חלל העורק בצבע שחור. השאיפה היא לראות על המסך את כל העורקים הצבועים בשחור ללא חסימה ועם זרימת דם מהירה.
ד"ר רוגין מבחין באזור של חסימה בעורק קדמי יורד, זה עורק חשוב ביותר, שחסימה בו קשורה בתמותה גבוהה.
עומדים: לידיה גינגולד וסילביו כהן.
יושבות: אדוה פוליאקוב ואירה לריונוב
05:07
הם עובדים במהירות, בהרמוניה, כמו תזמורת, תוצאה של אין ספור פעולות דומות שביצעו בעבר. ליתר דיוק, כל שנה מתבצעות במחלקה כ- 3,000 פעולות, מתוכן כ-2,000 צנתורים, 200 מהם צנתורים של ילדים ותינוקות שנולדו עם מומים בלב. החולה המבוגר ביותר שצונתר כאן היה בן 100, הצעיר ביותר היה תינוק בן כמה שעות בלבד.
ד"ר רוגין מציין כי חל מהפך בטיפול בהתקפי לב וכיום הנטייה ברמב"ם וברוב בתי החולים האחרים, היא לפתוח את העורק החסום בעזרת צנתור ולא בעזרת תרופות ממיסות קריש. הדבר גרר עליה חדה במספר הצנתורים הדחופים ויוצא, שכל אחד משבעת רופאי המחלקה המצנתרים, מוזעק לכאן באמצע הלילה, מספר פעמים בחודש.
עכשיו, מצליח ד"ר רוגין להעביר במיומנות את התיל בתוך העורק, אל מעבר להיצרות. "כל העיקרון של צנתור זה להעביר תיל, מעין משחק של השחלות שצריך פשוט 'לתפוס יד'", הוא מנסה להצטנע. עכשיו הוא שואב את קריש הדם ולאחר ניפוח עם בלון, מושתל גם התומכן. סילביו, האח האחראי, מקפיד להיות כל הזמן צעד אחד לפניו. עוד לפני שד"ר רוגין מבקש פריט כלשהוא, הוא כבר מניח אותו על שולחן הצנתורים. סילביו כבר 35 שנה כאן, יודע ומכיר בע"פ כל פריט מהציוד וכל שלב בהליך.
עקיבא, הטכנאי הראשי, יושב מעבר לזכוכית, עוקב אחר התקדמות הרופא, מנטר את מצב החולה ומתפעל את הציוד החדשני הנשלט מרחוק. גם הוא כבר 34 שנים ברמב"ם, מתוכן 33 שנה במחלקה הזו. "צמחתי כאן עם הטכנולוגיה" הוא אומר, "עוד מהימים שהכל נעשה באופן ידני". אחרי שהיום הזה ייגמר, הוא יחזור הביתה, לסטודיו, שם ממתין לו הפסל החדש, שעליו הוא עובד כבר כמעט שנה.
דינה אזולאי וד"ר רוגין
05:15
משך כל הזמן הזה, החולה בחדר מס' 1 נשאר בהכרה. עיניו פקוחות והוא רואה את כל תהליך הצנתור דרך מסכי הטלוויזיה, כאילו לא בתוך עורקי גופו מעבירים עכשיו תילים, בלונים ותומכנים. "אין תחושות מסביב ללב" יסביר אח"כ ד"ר רוגין, "הכאב הוא אחר, כשמשהו כואב בתוך הגוף זה כאב טיפוסי, נפחי, המתפרש על שטח, לא כאב נקודתי".
הוא נולד בארגנטינה, אבל כבר בגיל 5 הגיע לחיפה ומאז, חייו סובבים סביב רמב"ם: הוא שירת בבסיס חיל הים שליד ביה"ח, אח"כ למד רפואה בפקולטה הצמודה לרמב"ם, עד שהגיע לכאן. הוא רצה להיות רופא מיילד, אבל לבסוף בחר בקרדיולוגיה. "תחום עם המון סיפוק", הוא אומר. בין לבין, הספיק להשתלם בביה"ח ג'ונס הופקינס בארה"ב, וגם השלים תואר במדעי הרפואה (PhD ), בתחום צמיחת כלי דם חדשים.
הוא דור שני לקרדיולוגים – גם אביו רופא לב שהספיק לעבוד גם ברמב"ם. העניין של "דור שני" במחלקה הזו, גולש מעבר להסתברות הסטטיסטית.אמא של ד"ר ארתור קרנר הייתה מנהלת המכון הפתולוגי ברמב"ם וגם אבא של ד"ר יבגניה ניקולסקי, היה רופא.
ד"ר ניקולסקי היא האחראית על המחקרים הקליניים במחלקה. "כל החבר'ה כאן במחלקה מאוד ממוקדים בנושאי המחקר" אומר בגאווה ד"ר רוגין וד"ר ניקולסקי שעומדת לידו כבר סופרת בשקט: "כרגע יש לנו 10 מחקרים שמתבצעים בו זמנית. חלקם בשיתוף עם מוסדות בינלאומיים וחלקם שלנו, של רמב"ם... המחלקה שלנו היא מהמובילות בתחום, אף ברמה בינלאומית", היא מספרת ומתקשה להסתיר את גאוות היחידה המבצבצת מקולה.
07:30
ישיבת בוקר. צוות המצנתרים שומע דיווחים על קבלות החולים במהלך הלילה במערך הלב של ביה"ח, אח"כ מציגים את הצנתורים הדחופים ומתייעצים לגבי אלה הצפויים. נוכחים: פרופ' ולטר מרקביץ, מנהל המחלקה הקרדיולוגית, עם נסיון עצום בקרדיולוגה וגדולי הקלינאים בתחום בישראל, ד"ר שלמה עמיקם, סגן המנהל, מומחה בתחום קוצבי הלב, ד"ר אהוד גרנדיר וד"ר מונדר בולוס, המומחה, בין השאר, באלקטרופיזיולוגיה (הפעילות החשמלית של שריר הלב). יחד איתם נוכחים גם ד"ר קרנר, ד"ר רוגין, ד"ר ניקולסקי ופרופ' רפי ביאר. כן, זהו פרופ' ביאר, שייסד את היחידה וניהל אותה עד לפני כשנתיים, אז קיבל על עצמו את ניהול כל המרכז הרפואי רמב"ם. למרות זאת, הוא ממשיך להגיע לכאן ולצנתר באופן קבוע יום בשבוע. מאחוריו ניסיון אדיר של אלפי צנתורים והוא נחשב לאחד המצנתרים הטובים בארץ ובעולם, שהקים ומוביל עד עצם היום הזה כינוס בינלאומי בתחום החידושים בקרדיולוגיה פולשנית.
באותה שעה, ביחידת אשפוז יום קרדיולוגי, מתחילות האחיות אירית עמרני ומרים דגן, יחד עם ד"ר פצ'רסקי,לקבל את המטופלים עם אי ספיקת לב, המגיעים לקבלת הטיפול התרופתי השבועי שלהם. דגן, הוותיקה מבין השתיים, היא גם האחות אחראית על היחידה.
מימין: עקיבא הובר, סווטה דדייב ואיריס קונינג
08:00
עוד יום עבודה מתחיל במכון הצנתורים. 3 חדרי צנתורים, שמכסים 24 שעות, 7 ימים בשבוע. מצנתרים מ-8 בבוקר ועד שנגמרת התוכנית. זה יכול להימשך גם עד 8 בערב. אח"כ, הם בכוננות בבית.
בחדר מס' 1 מצנתרים עכשיו דר' גרנדיר וד"ר קרנר, גבר בן 65 שאושפז עקב תעוקת חזה בלתי יציבה. הם תמיד עובדים בזוגות, שני רופאים בכל צנתור. בהדגמת עורקי הלב נראית היצרות החשודה כמשמעותית בעורק כלילי ימני. ד"ר גרנדירמבקש מלידיה גינגולד, סגנית אח אחראי במכון הלב, לבצע בדיקת על-שמע של עורקי הלב (IVUS). זו בדיוק סוג ההדמיה בה התמחה ד"ר קרנר בארה"ב. הוא גם השתלם בצרפת בביצוע צנתורים דרך עורק היד (במקום בגישה המסורתית דרך המפשעה) ומאחוריו כבר למעלה מ-250 צנתורים כאלה שביצע ברמב"ם. אגב, ד"ר קרנר הוא טייס קרב לשעבר בחה"א. לשם הפיקנטריה הוא מציין, שאחיו התאום- רם, גם הוא טייס בחה"א (תובלה) ורופא (גינקולוג).
הבדיקה מסתיימת ועכשיו חוברים שוב ד"ר גרנדיר, פרופ' מרקביץ, וד"ר קרנר, להתייעצות. לאחר כמה דקות מתקבלת החלטה - יש צורך בהרחבת ההיצרות. ד"ר גרנדיר וד"ר קרנר חוזרים לחדר הצנתורים, מבצעים הרחבה עם בלון, משתילים תומכן ועורכים בדיקת IVUS חוזרת. עכשיו זה נראה בסדר. כמה זמן לקח כל הסיפור? "כאשר הכל תקין, לחולה זה בסך הכל 20 דקות", אומר ד"ר רוגין.
מימין: ד"ר קרנר, ד"ר ניקולסקי,
ד"ר רוגין וד"ר גרנדיר
10:20
{
התראה! אמבולנס בדרך למחלקה. תוך דקות מגיע צוות מד"א נושא אישה בת 58 עם תת לחץ דם וסימני התקף לב בדופן תחתונה. המקרים הדחופים מקבלים כאן עדיפות ודוחקים הצידה את סדר היום, כך שתוך דקה החולה כבר על מיטת חדר הצנתורים. ד"ר גרנדיר חוזר ללבוש את חלוק העופרת ונכנס לפעולה. לידו כבר מוכנה האחות רוזה קוצ'קרו ומאחורי הזכוכית יושבת הטכנאית אדווה פוליאקוב. היא מרמת-ישי, כבר 8 שנים כאן, ולא, היא אומרת, "אין לה כל קשר לגששים".
11:00
אנחנו תופסים את ד"ר גרנדיר בחדרו. "זה היה מקרה יוצא דופן", הוא אומר ולוקח נשימה עמוקה. למרות אלפי הצנתורים שכבר ביצע בחייו המקצועיים, הוא נראה סחוט מהמאמץ שהשקיע ומהריכוז לו נדרש "חולה מסובכת, היה מאוד קשה לעבוד שם בפנים...".. הוא מנסה לשחזר. אבל הוא לא מספיק לסיים את המשפט, כי באותו הרגע מתקבלת קריאה דחופה ממחלקת ניתוחי לב – הם מורידים עכשיו חולה לצנתור דחוף. ד"ר גרנדיר לוקח עוד נשימה עמוקה, אוסף את מכשיר הסלולר וקם מהשולחן.
גם אותו אתה עומד לצנתר???
"כן, סביר להניח... ואנחנו רק בחצי היום...