כתבות

רופאי החלומות

תאריך פרסום: 01/05/2011 | מאת:רמב"ם

איך מצחיקים ילד שקיבל בשורה שיש לו סרטן? איך מפיגים חרדה מפני ניתוח? איך הופכים את החדר בבית החולים לבועה קסומה של ילדות ומשחק? הליצנים הרפואיים זויה חייט וחביאר אייזנברג מספרים איך עושים את זה ואיך מנהלים חיים נורמליים אחרי העבודה

רופאי החלומותרופאי החלומות

מאת: יעל טל

יותם (שם בדוי) בן השמונה לא היה מוכן לשינוי הדרמטי בחייו. התקף עז של כאבי בטן הבהיל אותו לבית החולים, והילד הפעלתן והחברותי מצא עצמו שוכב חסר אונים במיטה. האבחנה – אפנדיציט, אמנם הרגיעה קלות את חששות הוריו, אבל גם הם וגם יותם חששו מהניתוח שנקבע למחרת. האם ההרדמה מסוכנת? מתי יתעורר? כמה זמן יעבור עד שהוא יחלים לגמרי?

השקט המתוח שהשתרר בחדר הופסק באחת כשלחדר נכנסה ליצנית. "אני ברמבולה", הציגה את עצמה, "ואתה בטח יותם". יותם הביט בה בחשדנות, מהסס אם לשתף פעולה. "למה רק לך יש פיג'מה כזאת", היא הצביעה עליו, "גם אני רוצה". יותם חייך. מעודדת מחיוכו היא שאלה אותו אם היה רוצה לצאת איתה לטייל ובדרך למצוא פיג'מה שתתאים גם לה. יותם הביט בהוריו והם סימנו לו בעיניהם לאישור. וכך, כשהוא ישוב על כיסא הגלגלים וברמבולה מאחוריו, הם יצאו לדרך.

השבילים של בית החולים נראו קסומים בעיניו. ברמבולה שלפה מתיקה בועות סבון, כדורים, מניפות, עשתה קסמים, ויותם צהל ושכח לחלוטין את מצבו. כשסוף־סוף מצאו מחסן כביסה ופיג'מה גם לליצנית, הם חזרו לחדרו במחלקה ובתנועות מגושמות שהצחיקו אותו היא ניסתה ללבוש אותה.

מכונת החלומות
ביום המחרת, כשעה לפני הניתוח, ברמבולה נכנסה לחדרו צוהלת, ושוב הצליחה לגרום לפניו העצובות לחייך מעט. גם הפעם היא הכריזה שהם יוצאים יחד לטיול לחדר הניתוח. בדרך היא הצחיקה אותו כשהדביקה לאביו מדבקות על גבו בלי ששם לב, ובחדר הניתוח עצמו ישבה ליד מיטתו, וכשהאחות לקחה את ידו כדי להכינה לעירוי, ברמבולה קשרה את זרועה במגבת נייר כמו מזדהה איתו. כשהרופא המרדים התקרב אליו היא לחשה לו: "בוא נספור עד שבע וניכנס למכונת החלומות". כשהגיעו לחמש, הוא נרדם, מחויך. "כשיותם התעורר וחיפש אותי ידעתי שהצלחתי", מספרת זויה חייט (32), היא ברמבולה. "אני יודעת שהחוויה שהילד יזכור מבית החולים תהיה חיובית".

זויה, שחקנית במקצועה, עובדת זה 3.5 שנים כליצנית רפואית במחלקה הכירורגית בקריה הרפואית רמב"ם. במהלך זמן זה היא למדה שהחיים עולים על כל תסריט. "כשהבנתי שיש מקצוע כזה, ליצן רפואי, הרגשתי מיד שאני רוצה לעבוד בו", היא מספרת. "לא ברור לי למה, אולי בגלל שכאשר הייתי ילדה סבלתי מאבנים בכליות ואושפזתי לתקופה ממושכת בבית חולים באוקראינה. התקופה הזאת זכורה לי כחוויה מורכבת: רחוק מילדים אחרים ומהחיים שהכרתי כילדה. המשחק הוא כלי להמשיך ולחיות ולהיות שמח בכל מצב ובכל מקום".

איך את מזהה מה יכול להצחיק את הילד?
"אני קוראת אותם מיד בפגישה הראשונה, מקשיבה, מתבוננת בהם. יש ילדים שמיד קופצים על הליצן משמחה ויש ילדים שצריכים זמן להסתגל אליו".

במסגרת עבודתה היא מופנית לילדים עד גיל 18. "ברור שההתייחסות לילד קטן שונה מהתייחסות למתבגר. לילד קטן הנמצא בצום לפני ניתוח, קשה יותר. לרוב צריך להסיח את דעתו באמצעות משחקים שונים כדי שלא יחשוב על אוכל. הופניתי לילדה בת 17 שהייתה בצום וגם היא התעסקה באוכל. ביקשתי ממנה לכתוב תפריט שבו מפורט מה תרצה לאכול לאחר הניתוח. מובן שהיא הגזימה. לאחר מכן ביקשנו מהוריה ומהרופא המנתח לחתום על התפריט כאילו מדובר בחוזה. יש ילדים שאיתם אני מזמינה חלום. ילד אחד, למשל, הזמין חלום שבו הוא נמצא באיזשהו מקום בצרפת שביקר בו בעבר. יש שם הרבה משחקים והוא מצליח לעוף, והוא עף עם הוריו, אחיו והסבתא. בדמיון אין הרי כאבים".

הפחד והנשר
לרוב הורי הילדים משתפים פעולה עם הליצן. "הייתה אמא אחת שהסכימה שאשחק עם הילד במחלקה, אבל לא הסכימה שאלווה אותו לניתוח", מספרת זויה. 'עכשיו זה רציני', היא אמרה לי. ברור שכיבדתי את רצונה. זאת בעצם הבחירה היחידה שיש להם בבית החולים".

לפעמים הופכת הליצנית לכלי המתווך בין הילד לפחדיו. זויה זוכרת היטב את אסף (שם בדוי) בן השלוש שלקה בגידול בראשו והפך מילד שהביע כלפיה חשדנות למעריץ קטן שחיכה לה. "יום אחד נכנסתי לחדרו וראיתי על מיטתו ספר שכתבה לו סבתו שנקרא 'אסף חלה'. בספר היא תיארה איך התגלתה המחלה, הטיפולים וכו'. שאלתי אותו אם הוא רוצה שברמבולה תקרא לו את הסיפור, והוא לא התייחס. שאלתי אם הוא רוצה להקריא לי והוא לקח את הספר והתחיל לספר לי סיפור אחר לגמרי, כי הרי הוא לא יודע לקרוא. הוא סיפר על אסף שיצא לטיול ועל נשר גדול שבא לקראתו ואסף גירש אותו במילים קישטה, קישטה.

"הרגשתי שיש כאן משהו גדול יותר מסתם סיפור. הצעתי לו לעשות מהסיפור הצגה כשאני הנשר והוא מעצב אותי כרצונו. בהתחלה הייתי נשר גדול שגורש מהחדר ובהדרגה הפכתי לנשרון חמוד שהוא לא פחד ממנו. כשחזרתי הביתה הבנתי שהנשר מסמל את החרדה והפחד, ולאט־לאט אסף הלך והקטין את הפחד. בשלב מאוחר יותר אסף בעצמו שיחק את הנשר ו'עופף' במחלקה. בשלב הזה הבנתי שהוא כבר לא פוחד. הוא עצמו הנשר".

קסם בטיפול נמרץ
גם השחקן חביאר אייזנברג (46) עובד כשמונה שנים בקריה הרפואית רמב"ם כליצן רפואי. במסגרת עבודתו הוא פוקד כ"מרצ'לינו" כמה מחלקות: מרפאות חוץ, מיון, דיאליזה, ריאות, כירורגיה ואונקולוגיה. "באונקולוגיה אני פוגש את המקרים הקשים", הוא מספר. "המסכה והאף האדום מגינים עלי ומאפשרים לי לעשות דברים שפעם לא הייתי מסוגל לעשות. פעם הייתי מתעלף כשהייתי רואה דם".

אתה זוכר מקרה שהיה לך קשה במיוחד?
"כל מקרה שבו ליוויתי ילד ובסופו של דבר הוא נפטר קשה לי, אבל אני זוכר במיוחד ילד בן 13 שהתגלתה אצלו המחלה. כשנכנסתי לחדרו בפעם הראשונה הוא סילק אותי, כאילו מה פתאום ליצן עכשיו. הוא הרי גדול ולא מתלהב. אבל בהדרגה נוצר בינינו קשר טוב, ומתוך הרפרטואר הגדול של הדברים שאני עושה עם ילדים, הוא התלהב בעיקר מקסמים שעשיתי. הוא ביקש שאלמד אותו ואחר כך היה עושה בעצמו את הקסמים לילדים במחלקה ולצוות הרפואי.

באיזשהו שלב הוא חזר לביתו והגיע למחלקה בכל כמה שבועות לטיפולים. כשחלה הרעה במצבו הוא אושפז בבידוד ואני נכנסתי לשם לבוש בהתאם כדי להסיח את דעתו. יום אחד הוא הועבר מהבידוד לטיפול נמרץ. עליתי לשם ועשיתי לו קסם חדש. הוא בקושי פקח את עיניו ולא ידעתי מה קלט מכל המפגש הזה. שבוע לאחר מכן פגשתי בו שוב במחלקה והוא שאל איזה קסם עשיתי לו בטיפול נמרץ, ואז הבנתי כמה הוא היה קשוב אלי גם ברגע הכי קשה שלו. יום אחד הגעתי למחלקה והודיעו לי שהוא נפטר".

איך אתה מתמודד במקרים כאלה?
"אם הייתי גמור מכל חוויה כזאת לא הייתי יכול להמשיך. עצוב לי כשילד נפטר, אבל אז נזכר ברגעים הטובים איתו, בחיוך שלו, כי גם אם בקושי היו לו חיים, אני דבק בחיים שהיו לו ולא במותו".
חביאר, אב לשתי בנות (15, 11), מודה שהעבודה משפיעה לא פעם על תגובותיו כאבא. "אם כואב לבת שלי הראש - אני מפחד. קופצות לי המון מחשבות שקשורות למקרים שראיתי ושמעתי".

כדי שהעבודה לא תשפיע על תפקודם בחייהם, זויה, חביאר ועמיתיהם למקצוע מאוגדים בקבוצה המכונה "רופאי חלום" (ראו מסגרת), מעין קבוצת תמיכה של ליצנים רפואיים. "העבודה שלנו סוחטת רגשית, אבל בו זמנית היא גם ממלאת", אומרת זויה. "הרבה פעמים אני יוצאת מבית החולים כאילו שאני על כנפיים. זה נותן כוח ואושר גדול".


ומי ישמח את הליצן?
שישה ליצנים רפואיים עובדים בקריה הרפואית רמב"ם ומהווים חלק מפרויקט המכונה "רופאי חלום", המאגד בתוכו 70 ליצנים רפואיים ב־19 בתי חולים בארץ. הפרויקט ממומן ומופעל מתרומות בלבד בחסות קרן פילנור, עמותה רשומה המייצגת בישראל את פעילותה הפילנתרופית של משפחת נורמן משווייץ.

בקבוצת רופאי החלום קיים פורום שמטרתו לאפשר לכל ליצן לספר חוויות מהשטח, מה שמסייע לו לפרוק תסכול ומתח ומאפשר לקבוצה ללמוד מחוויותיו של המספר. אחת לחודש נפגשים רופאי החלום עם פסיכולוגים ותרפיסטים בהבעה ויצירה כדי לקבל הדרכה וכלים להתמודדויות. נוסף על כך, במהלך השנה מתקיימים סמינרים וימי עיון שבמסגרתם מתקיימים מפגשים עם אנשי מקצוע הקשורים לעולם הרפואה, המשחק והליצנות.