כתבי 'אדם' העבירו 24 שעות ביחידה להשתלות מח עצם של המרכז הרפואי רמב"ם, במקום בו התקווה של החולים והאנושיות של הצוות, בדיוק כמו הטכנולוגיה המתקדמת, הם חלק בלתי נפרד מהטיפול.
מאת: כתבי 'אדם'
05:10
רק בשבע יתחיל הטיפול, אבל חיים מתייצב ברמב"ם כבר בסביבות חמש. "זו המחלה..." הוא אומר, "לא נותנת לישון הרבה, כאילו לא נותנת לבזבז את החיים". לפני חמש שנים נחתה עליו המכה והוא זוכר את היום הזה כאילו היה זה אתמול. בוקר יום שישי, חודש מאי 2004. חיים רואימי נהג משאית, מתעורר מוקדם לעוד יום עבודה שגרתי. הוא שם מים על האש ומדשדש לאיטו לאמבטיה לשטוף פנים ולצחצח שיניים. הוא רק בן 32, מתגורר במעלות עם אשתו ושלושת ילדיו. הם עדיין במיטות, ישנים. במהלך הצחצוח מתחיל לרדת לו דם מהחניכיים. הוא שוטף את הפה אבל הדם ממשיך לזרום, לא מפסיק. "זו בטח דלקת..." הוא אומר לעצמו ויוצא מהבית כשדם עדיין ניגר מהחניכיים. חבר לעבודה מציע לו לשים קרח, אבל זה לא עוזר והחניכיים ממשיכות לדמם. "בטח יש לי סרטן..." הוא אומר לחבר בצחוק.
"בערב הלכתי לרופא שיניים, שמרח לי חומר שעצר את הדימום. אבל למחרת, בזמן שאכלתי, שוב התחילו החניכיים לדמם. ככה משכתי כמעט חודש, במהלכו גם נפלתי כמה פעמים ללא סיבה נראית לעין. עד שגיסי לקח אותי כמעט בכוח לבי"ח.
בביה"ח אבחנו אצלו סרטן מסוג לוקמיה חריפה, אחת הממאירויות היותר קשות. "אמרו שאם הייתי מגיע חצי שעה מאוחר יותר, סביר להניח שהייתי מת מאיבוד דם. ביקשתי רק שיגידו לי את האמת – כמה זמן נשאר לי..."
07:45
מאז עברו כבר חמש שנים. חיים רואימי עדיין חי ולא חושב לרגע להרים ידיים. לפני כשנתיים וחצי הוא עבר כאן השתלת מח עצם ועכשיו הוא שוכב ביחידת ה"אפרזיס", מחובר למכונה ששואבת ממנו את הדם ומחזירה אותו נקי מלימפוציטים. הלימפוציטים הם תאי הדם האחראים לתופעות לוואי התוקפות מושתלי מח עצם, כמו שינויים בצבע העור. כל שבועיים הוא מגיע לכאן, יום אחרי יום ברציפות, מתחבר למכונה למשך 4-5 שעות וחוזר הביתה, למעלות.
כאלף חולים עברו השתלת מח עצם ביחידה להשתלות מח עצם של הקריה הרפואית רמב"ם, בחלון זמן של 10 השנים האחרונות. חיים הוא אחד מהם. ההסתכלות על חלון הזמן הזה היא מקרית לחלוטין, כי הספירה האמיתית ביחידה הזו מתחילה בעצם בחודש ספטמבר 1995. אז הגיע מניו-יורק פרופ' יעקב רואו, אחד המומחים המובילים בעולם בתחום ההמטולוגיה והשתלות מח עצם.
עד אז לא הייתה בביה"ח מחלקה המטולוגית נפרדת. "היו לנו רק חמש מיטות בתוך מחלקה פנימית א' ששימשו אותנו לטיפול בחולים ההמטולוגים", מספר פרופ' רואו, במבטא אמריקאי. ההתפתחות של יחידת ההשתלות ברמב"ם, שהפכה בתוך כעשור לאחד המרכזים המובילים בארץ להשתלות מח עצם, היא אחד הסיפוקים הגדולים ששואב פרופ' רואו כשמבקשים ממנו לעצור לרגע ולהביט לאחור. היחידה אף מובילה בעולם בסוגים מסוימים של השתלות, כמו השתלות מתורם המתאים רק ב-50% למושתל. הבעיה היא שקשה לעצור את פרופ' רואו. הוא תמיד נראה כרודף אחר השעון וסביר להניח, שאם ניתן היה להוסיף עוד כמה שעות ליממה זה היה עושה אותו מאושר. הוא אדם מאמין, חובש כיפה סרוגה וכל כולו משדר נעימות אנושית, מהולה בהדרת צניעות. אולם, למרות המרדף הסיזיפי אחר הזמן האבוד, כשפרופ' רואו רוכן מעל מיטתו של חיים ומדבר איתו על מחלתו, השעון כאילו נעצר מלכת והוא מרוכז רק בו.
09:10
לפני כחמש שנים עברה היחידה למבנה חדש ונפתחה גם יחידת האשפוז ההמטולוגי עם כל התשתיות הנדרשות ליחידה שכזו, כמו מסנני אוויר מיוחדים לשמירה על רמת סטריליזציה גבוהה, ציוד ייעודי לטיפול נמרץ וכד'.
המחלקה החדשה להשתלות מח עצם מורכבת למעשה משתי תת-יחידות : האחת להמטולוגיה חריפה, שבה 11 מיטות לחולים בתהליך ההכנה להשתלה. השנייה היא יחידת ההשתלות ובה 15 חדרי אשפוז סטריליים, שכל אחד הוא יחידת דיור עם מקלחת, שירותים, טלוויזיה, מקרר ומיטה מתקפלת למלווה. כיום, מבצעים ביחידה בממוצע בין 100 ל-150 השתלות מח עצם בשנה. חלקן השתלות עצמיות, חלקן השתלות מתורם מתאים במשפחה, וכשלא נמצא תורם כזה מתחילה העבודה החשובה של מתאמת ההשתלות באיתור תורם במאגרים הבינלאומיים. השתלות מתורמים זרים תופסות כיום נפח נכבד מפעילות המחלקה וביניהם השתלות דם טבורי במבוגרים שלא נמצא להם תורם. אגב, אשפוז ממוצע נמשך כחודש ימים ואין כמעט מצב שיש חדר פנוי ביחידה.
"אנחנו חיים את המחלה יחד איתם", אומר פרופ' רואו. "כיום אנו מטפלים גם בחולים שהסיכוי שהמחלה תחזור אצלם עומד על 90% וכשצריך לבשר לחולה שהמחלה אצלו חזרה, זה אחד הרגעים הקשים במקצוע שלנו. אבל כששמים הכל בפרופורציה ומסתכלים על ההתפתחות הכללית בתחום עם כל האפשרויות העומדות כיום לרשותנו, אז הכל נבלע בסיפוק עצום".
11:30
ואכן, זו לא רק המחלקה ההמטולוגית ברמב"ם שהתפתחה – כל התחום של השתלות מח עצם עבר בעשור האחרון התפתחות מואצת. העולם הרפואי שילב כוחות ברמה בינלאומית כדי להילחם במחלות הממאירות והמידע ומאגרי מח העצם משותפים בין המדינות השונות.
"לפני 20 שנה, אם לא היה לך תורם מהמשפחה, הסיכוי שלך למצוא תרומת מח עצם עמד על 20%-25%, והייתה גם מגבלת גיל – אנשים מבוגרים מ-50 לא היינו משתילים", אומר פרופ' רואו. "כיום, אם אתה אשכנזי ואפילו שאין לך קרוב משפחה - הסיכוי שלך למצוא תורם הוא מעל 80%. גם הטכניקות משתפרות כל הזמן ומגבירות את אפשריות ההשתלה. יותר ויותר משתילים מתורמים המתאימים רק ב-50% למושתל או השתלות מדם טבורי ואנו כבר משתילים גם אנשים בגילאי 70-75. במחלות מסוימות, לרוב במיאלומה ובלימפומה, מבצעים השתלה עצמית מהתאים של החולה עצמו, שמוצאים מהגוף בעוד מועד, מוקפאים לשימור ומוחזרים לחולה לאחר שטופל בכימותרפיה".
14:35
לחיים יש שישה אחים, אבל אף אחד מהם לא נמצא מתאים לתרום לו מח עצם. בסוף, באופן די נדיר, מי שנמצא מתאים גנטית היה אביו. "ככל שהמרחק הגנטי בין התורם למקבל יותר גדול צפויים יותר סיבוכים", מסבירה ד"ר צילה צוקרמן, מנהלת יחידת ההשתלות. "השתלה עצמית עוברת הרבה יותר בקלות, לעומת השתלה מתורם שהיא הרבה יותר מורכבת וכרוכה בתחלואה הרבה יותר גבוהה. מצד שני, היתרון של השתלה מתורם לעומת השתלה עצמית היא שהחולה מקבל תאים בריאים שלא היו נגועים וגם מקבל חיסון לחיים".
ד"ר צוקרמן היא אחת מארבעת הרופאים שעובדים במחלקה. לאחר שהתמחתה בפנימית בבי"ח כרמל ובהמטולוגיה והשתלות בארה"ב, חברה ד"ר צוקרמן לפרופ' רואו ומאז כבר 12 שנים שהיא כאן.
בשמונה בבוקר היא מגיעה לרמב"ם מביתה שבמושב עין איילה. כמה דקות אח"כ מתחילה ישיבת הבוקר בה מדווח צוות הלילה על מצב החולים וקורותיהם ואז עוברים לסקור כל חולה בנפרד. בסופה יצאו הרופאים לבקר את החולים בחדריהם וימשיכו למרפאות לראות חולים נוספים, חלקם אחרי השתלה ואחרים לפניה. בסביבות השעה ארבע אחה"צ יתכנסו שוב כדי להעביר את המחלקה לצוות התורן. ביום טוב היא תחזור הביתה בשש. "את העבודה הזו לוקחים הביתה", מודה ד"ר צוקרמן, "זה משהו שכמעט לא עוזב אותך 24 שעות". גם הצוות יודע שב-10 בלילה היא שוב תצלצל ליחידה לוודא שהכל בסדר. כל אחד מהצוות כאן פיתח לעצמו איזושהי דרך לאזן בין המלחמה הקשה על כל חולה לבין שגרת החיים שמחוץ לה. "מוקדם בבוקר אני מגיעה לים ועושה פעילות ספורטיבית", אומרת ד"ר צוקרמן, "זו הדרך שלי לשמור על שפיות".
16:00
גם ליה פרוימוביץ, כמו כל הצוות הסיעודי, נלחמת לשמור על שפיות מול העבודה הקשה והשוחקת. היא נתלית ברגעים היותר שמחים בעבודה כאן, כמו ביקור פתע של חולה שעבר השתלה והחלים, שמגיע למחלקה כעבור כמה שנים בלי הודעה מוקדמת, סתם כדי לומר שוב תודה לרופאים ולצוות, ויש לא מעט ביקורים כאלה.
ליה היא האחות האחראית של היחידה. נצרתית במקור, שכבר 20 שנה מתגוררת בחיפה. תחת אחריותה צוות של 35 אחים ואחיות – 1/3 מהם ביחידה ההמטולוגית, שעליהן אחראית סגניתה, נטלי כץ, ו- 2/3 בהשתלות מח עצם, באחריות מרינה פורר, הסגנית השנייה. "זהו צוות משכיל במיוחד", אומרת עליהן ליה בגאווה. "כמעט כולן אחיות מוסמכות עם תואר ראשון וכמעט שליש מהצוות עם תואר שני וקורסים על בסיסיים בטיפול נמרץ, בהמטולוגיה ובאונקולוגיה". היא כבר 22 שנה אחות, מאז שהגיעה לרמב"ם כחיילת במסגרת העתודה הצבאית. אחרי שהייתה אחות אחראית ראש צוות על מחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגי, החליטה לעבור לכאן. "בלי הצוות הסיעודי הנהדר שהתגבש ביחידה ושיתוף הפעולה המדהים עם הרופאים, לא היינו שורדים כאן", היא אומרת. "המקום הזה נותן פרופורציות לחיים, מלמד אותך להעריך אותם ולא מאפשר לך לשכוח כמה טוב שאתה בריא..."
17:10
"עכשיו ברוך השם, המצב שלי טוב..." אומר חיים בחיוך. "אני רק מתעייף מהר. אחרי שלוש מדרגות אני מרגיש כאילו רצתי מרתון..."
קשה להתעלם מהחיוך של חיים. הוא כובש אותך ומקבל משמעות מיוחדת על רקע המקום בו הוא שוכב. גם הרופאים והעובדות הסוציאליות זיהו את האישיות המיוחדת שלו ולא אחת נעזרים בו כדי לעודד חולים אחרים. "הוא החזיר אותי לתפקוד והחזיר לי את החיוך", מספרת חולה צעירה ששוכבת מיטה לידו. חיים מביט בה ומחייך. "יום אחד, כשעבדתי כנהג משאית, הגעתי לרמב"ם עם סחורה, בדיוק כשבנו את המחלקה החדשה. בטעות, נכנסתי עם המנוף בקיר של אחד החדרים והשארתי שם סימן. כעבור שנה, כשאשפזו אותי, מצאתי את עצמי באותו החדר, כשהסימן של המנוף עדיין שם – החיים נעים במעגלים ואנחנו נפגשים עם כל הסימנים שהשארנו אחרינו. תזכרו את זה ותשתדלו להשאיר אחריכם כמה שיותר סימנים טובים..."