פתאום הכל צף לי

מאת: שרי שיין

​את היום ההוא לפני 15 שנה גיא כהן לא ישכח לעולם. היום שהיה אמור להיות היום המאושר והמרגש ביותר בחיי בתו נטע בת השש ובחיי המשפחה - היום הראשון בכתה א' - הפך ליומה האחרון. נטע נפטרה מדום לב, ככה פתאום, ללא התראה מוקדמת. בסוף השעה האחרונה, כשכל הילדים קמו מהכיסאות והסתערו לכיוון דלת היציאה, היא התרוממה מכיסאה, התמוטטה - ולא קמה עוד. "לא היה שום דבר שיעיד שזה מתקרב", משחזר גיא. "היא הייתה מאושרת ונרגשת, ציירה כל היום במחברת, ציורים של פרחים, שמש ואושר".
את אותם ציורים שמחים של פרחים ושמש הדפיסה המשפחה על אריחים והניחה על קברה. "העצב הזה הוא בלתי נתפס", אומר גיא, "התא המשפחתי עובר טלטלה נוראית. נשארנו המומים ושבורים. באותו זמן היינו גרושתי ואני בתהליכי גירושים, והטרגדיה הזאת גרמה לנו לשים בצד את כל הכעסים, אי ההבנות והמשקעים. פתאום הכל מתגמד. בתי הבכורה, יובל, שהיום היא בת 23, הייתה בת שמונה כשזה קרה, והעובדה שכל אחד מאיתנו התחיל בחיים חדשים ונוספו לה שלושה אחים עזרה גם לה. עם זוגתי כיום, סיגל, נולדו לנו מתן (13) ונועה (12)".

ביוני האחרון, 15 שנה אחרי הטרגדיה הנוראית, גיא עשה את הלא ייאמן - הוא שחה במשך 24 שעות ללא הפסקה משדות ים עד חיפה לזכר בתו במסגרת פרויקט המשחה הבינלאומי "שוחים מהלב" ( swim from the heart) של הקריה הרפואית רמב"ם במטרה לגייס תרומות למחקר פורץ דרך לניבוי ומניעת מוות פתאומי לבבי בילדים וצעירים עד גיל 35.

הרעיון המרגש הזה נולד במוחו של איש העסקים ד"ר לוי גרצברג, חיפאי לשעבר שייסד את ענקית החומרה "צורן". בשנים האחרונות השתתף ד"ר גרצברג, המתגורר כיום בסן פרנסיסקו, ארה"ב, בכמה משחים. אחד המאתגרים שבהם היה משחה במפרץ סן פרנסיסקו אל אלקטרז - בית הכלא הידוע לשמצה. צליחת האתגר ההוא הובילה אותו לרעיון נוסף: משחה חברתי במי הים התיכון לטובת גיוס כספים ומודעות לנושאים בריאותיים ומחקרים רפואיים. כאשר הציע את הרעיון לפרופ' רפי ביאר, מנהל רמב"ם, החליטו השניים להרים את הכפפה.

ביום שישי ה-3 ביוני 2016 זה קרה - מאות שחיינים מהארץ ומהעולם, ובהם ד"ר גרצברג בן ה-71, התגייסו למטרה והשתתפו במשחה הבינלאומי הראשון של "שוחים מהלב", שכלל מקצים שונים למרחקים של 1 ק"מ ועד 7.6 ק"מ. ליוזמה חברו גם עיריית חיפה, חברת שוונג, "עולם המים של אורי סלע" וגורמים רבים נוספים. "מדובר במטרה חשובה המשפיעה על כל אחד ואחד מאיתנו", אומר פרופ' רפי ביאר, "כקרדיולוג אני מטפל תכופות במטופלים שמגיעים לרמב"ם מסיבות שונות, לרבות רקע גנטי. בעזרת מחקר ופיתוח פרוטוקולים ותרופות נוכל להבין את המנגנונים הללו טוב יותר ולהציל חיים".




לאתגר את האתגר

גיא כהן (51), טייס לשעבר בחייל אוויר וכיום מנכ"ל של חברה תעשייתית, שמע על המשחה כשכבר היה בעיצומם של אימונים קשים לקראת אתגר המשחה הפרטי שלו: שיא ישראלי בשחייה בים - 24 שעות, 70 ק"מ. בשנים האחרונות התמסר לספורט אתגרי. "גיליתי שהרבה יותר קל לי להתמיד באקסטרים מאשר במשהו קל יותר בזכות האתגר, האדרנלין והעבודה המנטאלית", הוא אומר. זה התחיל בריצות, עבר למרתון ולפני שנה וחצי הגיע גם לאולטרה מרתון מאתגר במיוחד: ריצה של 250 ק"מ במדגסקר, אזור מדברי, בתנאי חום, בשטח.

אחרי השיא במדגסקר גיא התחיל לאבד עניין בריצה והחליט לחזור אל ספורט נעוריו - שחייה. "גיליתי את עולם המים הפתוחים, את הים, גיליתי את חוויית האולטרה בשחייה", הוא מספר. "התאמנתי ושחיתי עם אורי סלע, שהוא מאמן שחייה והבעלים של עולם המים. אורי היה בקבוצה ששחתה במשחה שליחים מקפריסין לישראל. הם שברו אז שיא גינס. לפני שנה ליוויתי את אבישג טורק, שיאנית ישראל בשחייה למרחק. היא שחתה 42 ק"מ מאולגה לחופי תל אביב לכבוד יום הולדת ה-40 שלה והחלטתי שגם אני רוצה לעשות משהו משוגע שלא עשו בארץ מעולם".

במשך שנה וחצי התכונן גיא למשחה, ובחצי שנה אחרונה הוסיף בכל משחה דרגת קושי נוספת. הוא הגיע באימונים ל-15 שעות רצופות של שחייה. ואז, כמעט במקרה, קרא פוסט של אורי סלע על משחה ההתרמה למטרת גיוס תרומות לחקר דום לב בילדים. "פתאום הכל צף לי", הוא אומר בכאב, "האובדן של נטע עלה שוב בעוצמות מאוד גבוהות, והיה לי ברור שאני חייב להיות חלק מהמשחה הזה. הרמתי טלפון וסיפרתי לאורי בפעם הראשונה את הסיפור שלי. הוא היה המום וסיפר לי שבאותו רגע התקשה לנשום. המקצים במשחה של רמב"ם היו בין 1 ק"מ ל-7 ק"מ, והחלטנו שאני אתחיל 24 שעות קודם כמשתתף עצמאי ואצטרף אליהם בסוף. רמב"ם מאוד תמכו והודו לי מאוד, אבל האמת היא שאני מודה להם שניתנה לי הזכות והיכולת לחבר עשייה לחוסר האונים של אובדן ילד, ואולי לתרום במשהו להצלת חיים של ילד אחר. חיברתי בין האתגר הפרטי שלי לבין האובדן של נטע".



לצלוח את האתגר

צליחת תעלת למאנש נחשבת לאתגר סבולת פיזי מהקשים בעולם האוורסט של שחייני המים הפתוחים. במשחה של גיא אומצו החוקים הנוקשים הנהוגים בה: חובה ללבוש בגד ים, אסור ללבוש חליפת צלילה, אפשר לחבוש משקפת וכובע ים, מותר לשחות חתירה בלבד, כשרוב הזמן הראש בתוך המים ואסור לגעת בשום דבר. סירה ועליה שישה שחיינים, שאחד מהם הוא השחיין-רופא ד"ר דורון עמוסי, ליוותה את גיא. כל אחד מהשחיינים שחה לצידו בתורו. אחד מהאנשים שעל הסירה היה בנו של גיא - מתן. הוא אמנם לא שחה איתו אבל דאג ל"דלק". במהלך המשחה גיא הוציא 12,000 קלוריות וצרך כ-6,000 קלוריות. בכל שעה הוא שתה מים ואכל משהו בערך קלורי של 300 קלוריות (ג'ל אנרגיה, משקה פחמימה, בננה או רסק תפוחים). "בשלב מסוים החושים כמעט לא עובדים", הוא מספר, "הראש במים, האוזניים סתומות, האף מלא במלח, לא רואים כמעט שום דבר".

מה הכי חשוב לדעת לפני שמתחילים במשחה כזה?

"הישרדות. להכיר את המים, להכיר את הים, לדעת מה כיוון הזרם לפי שבירת הגלים. עין לא מיומנת לא יכולה לדעת את זה ורוב מקרי הטביעה קורים בדיוק בגלל זה - מחוסר ידיעה איך להתנהג בים. זרמי סחף למשל, חשוב לא להתנגד להם. מי שמנסה להתנגד מגיע לאפיסת כוחות וטובע. אני לא אגיד שלא צריך לפחד, אבל חשוב לא להיכנס לפאניקה. אין באמת סכנה בתוך הים, חוץ אולי מצריבות של מדוזות שעלולות להיות מסוכנות לאנשים עם רגישות".

איך מתמודדים עם החום והקור?

"הדרך היחידה להתמודד עם הקור היא לצמצמם למינימום את זמן העצירה, לזוז ולשחות כל הזמן, להזרים דם לגוף. הקור הוא לא רק בגלל טמפרטורת המים, פשוט הגוף מאוד עייף. בשלב מסוים רעדתי, אבל השתדלתי להגביר קצב רק כדי לא להגיע להיפותרמיה (צניחה של טמפרטורת הגוף – ש"ש). נגד השמש מרחתי משחת תינוקות שהגנה עלי במשך 24 שעות, באזורים שבהם מרחתי קרם הגנה רגיל נשרפתי".

ממה הכי חששת?

"מהלילה. בלילה יוצאות כל המפלצות. כדי להתכונן למשחה שחיתי הרבה בלילה כדי להרגיל את המוח למפלצות. הן ממש שם, בתוך הראש. באימון האחרון נכנסתי לים בערב ויצאתי בבוקר. הכניסה אל הלילה מאוד מדכאת. באופן טבעי הגוף מתחיל לכבות את עצמו, גם הראש. כמות האנרגיה יורדת וזה משפיע. ואז מגיע הקור. הלילה לא נגמר וקשה יותר ויותר לחמם את הגוף".

לא היה שלב שבו אמרת לעצמך: מה אני צריך את זה? אני עולה לסירה.

"העניין הוא לקבל את כל המחשבות באהבה ואז לדחות אותן. אוקיי, אתה מרגיש נורא עכשיו, אבל בעוד שתי דקות יהיה בסדר. אתה כל הזמן בדיאלוג עם עצמך. רגע אתה באופוריה ורגע אתה בדיכאון. כל הזמן דיברתי עם עצמי. ניסיתי לחשוב מחשבות אחרות, חשבתי על נטע, חשבתי על המשפחה. אסור לחשוב על כאן ועכשיו כי אז הזמן לא עובר. צריך להיות מאוד סבלני. המשחה הזה הוא כמו חדר טיפולים שבו אתה גם המטופל וגם הרופא".

בסוף המשחה קצת התמוטטת?

"בהתחלה קשה לייצב את הרגליים והבטן מאוד נפוחה, אבל הגוף עדיין שטוף באדרנלין והרגשתי ממש מצוין. איך שיצאתי הגיע צוות רפואי שבדק הכל, כולל בדיקות דם, לחץ דם, אק"ג, והכל היה בסדר. אבל אז, אחרי שעה וחצי, הייתה נפילה. מנגנוני ההגנה של הגוף מתחילים להיכבות ותוך כדי ישיבה בצל התעלפתי. אמרו לי שזאת תופעה מוכרת אחרי מאמץ מתמשך. בזמן הפעילות הוורידים והעורקים מתרחבים וכשיש הרפיה הם עדיין רחבים והדם לא עולה למעלה. למזלי, התאוששתי די מהר. התחושה בגדול היא כמו ג'ט לג של ארבעה ימים. הגוף בסטרס ואתה לא מצליח לישון".




מה אתה יודע היום על דום לב אצל ילדים שלא ידעת אז?

"שבהרבה מאוד מקרים אצל הילדים מדובר בפגם גנטי ואפשר לגלות את זה ולהתאים תרופות. מה שקרה לנטע נדיר מאוד. פעם לדבר על תיקון שריר הלב היה מדע בדיוני ובדרך כלל נאלצו לעשות השתלה, היום, בזכות מחקרים פורצי דרך, מתקדמים לקראת פתרון אחר שהוא לא כירורגי אלא קרדיולוגי. בגלל שזה פגם גנטי יש סיכוי שלעוד אנשים במשפחה יהיה, וכדאי מאוד לבדוק את זה מראש - זה יכול להציל חיים".

עולות בך מחשבות לבדוק את האחים של נטע?

"ברמב"ם, כחלק מהמחקר, יש מרפאה ייחודית מסוגה בארץ אשר בודקת ומטפלת במשפחות שבהן אירע מקרה של דום לב, גם אם הסתים בכך שחיי אדם ניצלו. אני מאוד חושש, אבל אולי נעשה את הבדיקה".

מה האתגר הבא?

"נתתי הבטחה לבת זוגי להפסיק בינתיים. אז בינתיים אין לי תוכניות... עד האתגר הבא".