יום הזכרון, תשפ"ה, 2025
היום כולנו עומדים יחד – דוממים, מתכנסים בתוך עצמנו, ומרכינים ראש לזכר בנינו ובנותינו שנפלו במערכות ישראל, בפעולות ההגנה והלחימה ובפעולות האיבה על חירות העם והמדינה.
ביום הזה, שבו צופרי הזיכרון קוטעות את שגרת החיים, אנו עוצרים לרגע – כעם, כקהילה, כמשפחה, כיחידים – ומתייחדים עם זכרם של אלה ששילמו את המחיר היקר מכול עבור קיומנו כאן.
יום הזיכרון השנה מקבל משמעות חדה, קשה וכואבת עוד יותר. מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה, מלחמה מתמשכת על זכותנו לחיות כאן, בביטחון, במדינה שלנו. כולנו חווים את המציאות הזו – לא כדבר מן העבר, אלא כמאבק שמתחולל ממש ברגעים אלה.
חיילי צה"ל, כוחות המשטרה וההצלה נלחמים ממש עכשיו על קיומנו. אזרחים נחטפו, משפחות חרבו, ושוב אנו מתבוננים בפניהם של גיבורים חדשים – שיצאו להגן, חלקם לא שבו וחלקם עדיין בכל החזיתות, נלחמים.
מדינת ישראל נבנתה בדמם של טובי בניה ובנותיה. קדושתם של הנופלים אינה רק בזכות מעשיהם בשדה הקרב – אלא בזכות הבחירה העמוקה, האנושית והאמיצה שלהם לעמוד בפרץ, להגן, למסור את חייהם כדי שלנו יהיו חיים.
הכאב הוא כאב אישי – של הורים, אחים, ילדים, בני זוג וחברים – אך הוא גם כאב לאומי. כל חלל נופל – מותיר אחריו חלל בלב של כולנו. זהו כאב שאין לו מרפא.
גם השנה, לצערנו, נוספו חללים ממשפחת רמב"ם. יואב דניאל ז"ל ,בנו של שחר דניאל – פיזיקאי במערך האונקולוגי ואיליי גבריאל אטדגי ז"ל, בנה של אתי אטדגי - טכנאית רנטגן.
ליבנו עם שחר ואתי ועם כל בני המשפחה, כואבים, אבלים ומחבקים.
