כתבי 'אדם' העבירו 24 שעות בין יחידות הדיאליזה של המרכז הרפואי רמב"ם, זו שבבית החולים וזו הקהילתית שבקרית ביאליק, במקום בו צוות רפואי מסור ואחוות חולים יצרו קהילה חמה ותומכת החיה מטיפול לטיפול
מאת: כתבי "אדם"
6:00
בשש בבוקר מגיעים הטכנאים – מריאן אדביה, רני עיסא וג'וני עבוד. הם עולים לקומה השנייה של ביה"ח רמב"ם, נכנסים למחלקה הנפרולוגית ופונים ימינה ליחידת הדיאליזה. עכשיו שקט במחלקה. שלושת חדרי הדיאליזה ריקים מאדם והכורסאות ממתינות לקלוט עוד מעט את המטופלים. יש 24 עמדות שכאלה ביחידה. ליד כל אחת מהן מכונת דיאליזה, מעליהן טלוויזיה וכל העסק הזה כרגע שקט ודומם. מראה קצת מוזר למי שרגילים לראות את החדרים הללו מלאים באנשים. רק בעוד כשעה תחל המשמרת הראשונה מתוך שלוש המשמרות של היום, ועד אז מכונות הדיאליזה וכל שאר הציוד הרפואי, צריכים להיות מוכנים ומכוונים לעוד יום עבודה שגרתי ביחידה.
06:30
כמעט באותה השעה, בקצה השני של העיר, מגיעות האחות ריקי דהן ואיתה הטכנאית אירנה צ'רניאק, ליחידת הדיאליזה הקהילתית שבקרית ביאליק, כדי להכין גם אותה לקליטת המטופלים שאמורים להגיע. היחידות הללו שברמב"ם ובק. ביאליק עם הצוות הרב מקצועי ומכונות הדיאליזה שבהן, עוזרות להחזיק בחיים כ-135 חולים באי-ספיקת כליות סופנית. אנשים, שבגלל סוכרת, יתר לחץ דם, מחלה תורשתית או כתוצאה ממחלה אחרת, הכליות שלהם חדלו לתפקד והם תלויים עכשיו במכונות הדיאליזה שינקו את גופם מרעלים. כל אחד מהם חייב להגיע לכאן לפחות שלוש פעמים בשבוע, להתחבר למכונת הדיאליזה למשך ארבע שעות, שבסופן הדם שבגופם יהיה נקי מספיק כדי להמשיך לחיות בנוחות, עד לטיפול הבא.
07:10
"נכון לדצמבר 2007, יש בישראל 4,822 חולים עם אי-ספיקת כליות סופנית הנזקקים לדיאליזה", אומרת ד"ר סוהיר אסדי, מנהלת היחידה להמודיאליזה ברמב"ם. "בממוצע, המחלה הזו פוגעת ב-55 איש מתוך כל 100 אלף ואין לה תרופה פרט לשתי אפשרויות: דיאליזה או השתלת כליה, ומכיוון שהמחסור באיברים להשתלה רק הולך ומחריף, נשארים רוב החולים עם האפשרות הראשונה - דיאליזה".
קיימות שתי שיטות לעשות דיאליזה: זו הנעשית ביחידה באמצעות מכונת דיאליזה, המוציאה את הדם מהגוף, מסננת ממנו את הרעלים בתהליך של דיפוזיה ומחזירה אותו לגוף כשהוא נקי יותר. לכל מטופל יש לכוון את המכונה לקצב הטיפול המתאים בדיוק לו.
"הטיפול הדיאליטי מחזיר לגוף רק כ-15% מהתפקוד המלא של הכליה", מסבירה ד"ר אסדי, "אך זה מספיק כדי לשמור על החיים ולאפשר למטופל תפקוד נורמאלי".
השיטה השנייה נקראת "דיאליזה ציפקית" או "דיאליזה מהבטן", ובה הדם נשאר ולא יוצא מהגוף. דרך צינור דק המותקן באופן קבוע בבטן מחדירים לחלל הבטן נוזל מיוחד, שסופח אליו את החומרים "המלוכלכים" מהדם. את הדיאליזה הציפקית מבצעים המטופלים בבית, בכוחות עצמם ומגיעים לביה"ח למעקב רק פעם בחודש. "שתי השיטות יעילות באותה מידה", אומרת ד"ר אסדי, "כל חולה שמתאים רפואית ונחשב עצמאי מספיק, המסוגל לשמור על היגיינה ולעשות זאת בכוחות עצמו או בעזרת בן משפחה, לרוב מעודדים אותו לבחור בדיאליזה הבטנית".
08:00
כמה דקות לפני שהחולים של משמרת הבוקר מגיעים לטיפול, מתקבלת התראה להכין מכונות לדיאליזות דחופות במחלקות אחרות בביה"ח. אלו הם לרוב חולים עם אי ספיקת כליות חריפה, פחות יציבים ודורשים ניטור צמוד לאורך הטיפול. הצוות נערך למשימה וממשיך במקביל בשגרת המשמרת. מזל בוכניק, האחות האחראית וד"ר אסדי עוברות בין שלושת חדרי הדיאליזה, מוודאות שהכל מוכן וניתן להתחיל בטיפולים. ד"ר אסדי מתגוררת בנצרת בה גם נולדה. ב-1993 היא הגיעה לרמב"ם כמתמחה במחלקה פנימית ג', לאחר שסיימה את לימודי הרפואה בהדסה ירושלים, שם גם עשתה סטאז'. אח"כ, עשתה התמחות-על בנפרולוגיה, התעסקה במחקר וסיימה גם תואר שלישי (Ph.D). ב-2003 חזרה ד"ר אסדי למחלקה הנפרולוגית כרופאה בכירה ומזה שנתיים היא מנהלת את יחידת ההמו-דיאליזה ומשמשת כרופאה האחראית על הוראת הסטודנטים במחלקה. היא כבר עברה כמה תפקידים במחלקה הנפרולוגית, האחרון שבהם כמנהלת היחידה לדיאליזה ציפקית - "אצלנו מקובל לעשות כל כמה שנים רוטציות בתפקידים של תת-היחידות במחלקה", היא מסבירה.
09:00
הרוטציה האחרונה זימנה לד"ר אסדי ולד"ר לוין החלפת תפקידים. עכשיו ד"ר משה לוין מנהל את היחידה לדיאליזה ציפקית. הוא גם היועץ הנפרולוגי של בית החולים וגם הרופא האחראי על יחידת ההמודיאליזה בקרית ביאליק. פעם בשבוע הוא מגיע לשם לפקח שהכל מתנהל כשורה. זוהי יחידה קהילתית, שהיא יחידת בת של ביה"ח רמב"ם, אשר הוקמה בשנות ה-70, כרעיון חלוצי ראשון בישראל. היחידה משרתת את חולי הדיאליזה היציבים, המתגוררים באזור הצפון והקריות, שנוח להם יותר להגיע לשם מאשר לרמב"ם. ביחידה מטופלים 43 חולים, המגיעים שלוש פעמים בשבוע כדי לעשות דיאליזה. יש ביחידה 10 "עמדות טיפול", המחוברות לטלוויזיות אישיות וממוקמות כולן בחדר אחד.
הצוות שמפעיל את היחידה בק. ביאליק הוא אותו הצוות של המחלקה הנפרולוגית ברמב"ם. פרט לד"ר לוין יש עוד שני אנשי צוות קבועים – האחות האחראית ריקי דהן ורופא הבית, ד"ר זוייב רוסלן.
12:00
רואים ושומעים על ד"ר לוין שהוא גאה ביחידה שלו. הוא גם לא מנסה להסתיר את זה ובכל הזדמנות קטנה יזכיר שהיחידה הזו זוכה כבר שבע שנים ברציפות במקום הראשון בסקר שביעות הרצון שנערך בין חולי רמב"ם. הוא נולד בברזיל, למד רפואה בסן-פאולו ולפני שהגיע לרמב"ם עשה התמחות בפנימית בביה"ח שערי צדק. לפני כשש שנים חזר מקנדה שם עסק במחקר בגנטיקה של הכליה והיה אחראי על יחידת הדיאליזה ברמב"ם.
רק תנו לו טיפה זמן והוא יספר משהו על ייחודה של היחידה והפעילות בה - כמו למשל על סדנאות הפילאטיס שעורכים כאן למטופלים פעמיים בשבוע. "במקום שהם ישכבו באופן פסיבי ארבע שעות - הם עושים התעמלות והופכים לאקטיבים. זה עוזר לשיקום, מעלה להם את המורל והמוטיבציה, וזה כל כך מוצלח שגם בני/ות הזוג באים לעשות פילאטיס יחד איתם ועם כל הצוות. מאז כבר 35 יחידות בארץ, כולל רמב"ם, אימצו את הרעיון הטיפולי הזה". הקרדיט על הרעיון, הוא לא שוכח להזכיר, שייך כולו לריקי דהן.
14:00
עוד מעט מסתיימת לה המשמרת השנייה ותחל השלישית. בין לבין יש חלון זמן קטנטן בו האחות ריקי דהן מוודאת שהכל מוכן למשמרת הבאה. מעבר לעבודה השוטפת יש לה עכשיו רעיון אחר שהיא מנסה לקדם – הצגה על הווי החיים של חולי דיאליזה, שהשחקנים בה יהיו המטופלים עצמם. "הרעיון להצגה, היא מספרת, הגיע כהמשך ישיר לסדנת ה'יוגה צחוק' שערכנו כאן למטופלים והייתה הצלחה גדולה". היא עובדת כאחות כבר למעלה מ-23 שנה, אם לארבעה ילדים, בעלת תואר שני בניהול מערכות בריאות והיא מלווה את היחידה כאן מאז שזו עברה למשכנה החדש בשנת 2001. הקשר שלה למקום ובעיקר למטופלים, מרופד בהרבה אכפתיות ורגש.
15:20
האמת, שהדבר הכי מיוחד ביחידה הזו הוא הקשר בין אנשי הצוות למטופלים. זה לא כל כך מפתיע אם לוקחים בחשבון את העובדה שהמטופלים מגיעים לכאן שלוש פעמים בשבוע ומעבירים במקום הזה ארבע שעות מחייהם בכל פעם. ובכל זאת, הקשר הזה גולש הרבה מעבר לקשר רגיל בין רופא או אחות לחולה. "אנו מכירים את המשפחות שלהם, את החיים שלהם", מספרת מזל בוחניק, האחות האחראית על יחידת הדיאליזה ברמב"ם. "לא מעט פעמים הוזמנו לאירועים משפחתיים של המטופלים, כמו שאנו שותפים גם למקרים העצובים. זה דומה לדינמיקה שנוצרת עם הספר במספרה, אך לספר באים אולי פעם בחודש, לכאן באים 13 פעמים בחודש". היא אימא לארבעה ילדים, גם כן בעלת תואר שני. מאז שסיימה ביה"ס לאחיות בשנת 1987, היא ברמב"ם, במחלקה הנפרולוגית. עד שהילדים גדלו עבדה מזל בחצי משרה. עכשיו, מזה חמש שנים, היא האחות האחראית ביחידת ההמודיאליזה. "יחס חולה - אחות אצלנו הוא מהגבוהים ברפואה", היא מסבירה "אחות לכל ארבעה מטופלים". פרט לאחיות, לד"ר אסדי ולד"ר לוין, כולל צוות היחידה עוד שני רופאי בית - ד"ר מיכאל מרון וד"ר אפריים פרומין, את המתמחה ד"ר מרינה צ'רקוב, הדיאטנית דנה ויינר, העובדת הסוציאלית אור מנו, סייעות, ביו-טכנולוגיים, המזכירה לאורה אליגוייב וגם מתנדבים.
18:10
עוד כשעתיים תסתיים גם המשמרת השלישית של היום והאורות ביחידה ייכבו עד למחרת. אפרופו אור - השתלת כליה היא כאן האור בקצה המנהרה. יש כאלה החוששים מהניתוח, אך עבור רוב החולים זוהי התקווה להשתחרר מהתלות בדיאליזה, למרות שניתן לחיות עם דיאליזה שנים רבות. רשימת הממתינים להשתלה ארוכה ומייאשת, כשזמן ההמתנה הממוצע להשתלה מן המת הוא בין 3-5 שנים. כמובן, שתרומת כליה מהחי, מקרוב משפחה למשל, מקצרת את זמן ההמתנה בהרבה. בשנת 2004, לדוגמא, הושתלו כליות ב-250 חולים ישראלים. 60% מהן בוצעו בארץ ו-40% נסעו להשתלה בחו"ל. כאן ביחידה, זכו בשנה שעברה שישה חולים בהשתלת כליה – שניים מהיחידה בק. ביאליק וארבעה מהיחידה ברמב"ם. למי שנמצאים ברשימת ההמתנה, כל שיחת טלפון, אפילו באמצע הלילה, יכולה להיות השיחה הגואלת, שתבשר להם שנמצאה עבורם כליה והם מתבקשים להגיע בדחיפות להשתלה. לעיתים, הם אפילו לא מספיקים לידע את הצוות ביחידה. "כשמישהו פתאום לא מופיע לדיאליזה", מספרת ד"ר אסדי, "ומתברר שהזעיקו אותו להשתלה - זהו אחד מרגעי השמחה הגדולים אצלנו".